בגיל 3 הוא כבר ישב שם, מול הים, חש את החול והמים. אז עוד היו
אבא ואימא להשגיח ולבדוק, אז עוד היו לו עיניים לראות.
        []
הוא התעורר 12 שנים אח"כ, במיטה נקיה ולבנה, הוא חש בהמולה
שסביבו, אך לא ראה מאומה. היה לו חושך מול העיניים. ריק. תהום.
הוא שלח את ידו אל עיניו וחש את ידה החמה של אמו מושכת באותה
היד ואוחזת בה בחזקה, הוא הרגיש גם את דמעותיה.
למה היא בוכה?
"היי, אימא, מה קורה פה? איפה אנחנו?"
והיא ספרה שנסעו יחד בכביש המהיר, ומכונית פגעה במכוניתם ודחפה
אותם לעבר קיר אבן, "כולם בסדר, יצאו מכלל סכנה.. ואתה עדיין
כאן, בן שלי, אבל עוד מעט נצא מפה".

קראו לו גיל,שם שאפיין אותו באמת- ילד שמח וחייכן, חיוך שממלא
את כל הפנים, ועיניים כחולות כמו ים שבורקות כשהוא צוחק.
"כמה זמן אני פה?" הוא שאל, לוחש, לא מבין מדוע הוא לא יכול
לפקוח את עיניו.
"מאתמול בלילה, עכשיו כמעט ארבע אחה"צ, חברים שלך אמרו שיבואו
לבקר, הם בטח בדרך" קולה רעד "אבא ושירלי יצאו לקנות לנו משהו
לאכול"

הוא ניסה שוב לפקוח עיניים, או להזיז את ידיו כדי לבדוק מה
מונע ממנו לפקוח אותם, הם היו כבדות, וכך גם עפעפיו, והוא
נרדם.

"להעיר אותו?"
"הוא שמע אותך כבר! בוקר טוב אחי, חשבת להתעלם מאתנו לחלוטין,
מה?" גיל הרגיש טפיחות על השכם.
הוא ניסה לזהות את הקולות. "מה קורה אתכם?" הם סיפרו על היום
היחיד שפספס בבית ספר, ולפתע שתקו והוא שמע את קולה המתוק
מתקרב אליו. "גילי?"
"ליאת, היי" היא נשקה ללחיו "את הקול שלך הצלחתי לזהות.." הוא
חייך בביישנות.
"נו בטח!" אמר אחד מהם. "איך לא?"
הם סיפרו לו על השטויות שעשו למורה לאנגלית, ועל אח של רון
שהולך להתחתן, ועל הטיול שהם מתכננים לעשות בחופש הגדול,
לסיני. ועל.. הוא השתדל להקשיב, ולשמוח בשמחתם, הוא שמע אותם
עוזבים לאט לאט "תרגיש טוב" "נתראה" וכו', הוא היה קצת מטושטש
והזמן עבר מהר, רק ליאת נשארה בסוף.
"אז מה, גילי, נפצעת לי.." היא התיישבה לידו.
"כן, אי אפשר לפספס, אה?" הוא חייך.. "ספרי לי מה קורה.. אני
מרגיש כאילו כל העולם מסתיר ממני משהו חשוב"
"לא, לא משהו חשוב"
"אף אחד לא זכה בטוטו או משהו..?" הוא ניסה לגשש אחר ידה.
אל תתרחקי.
הוא התרומם מעט ומשך אותה אליו בעדינות.
"גילי, אני מצטערת, כ"כ.. " היא התחילה לבכות "אני חייבת ללכת,
אני לא אוכל לעמוד בזה, אני מצטערת.." היא התרחקה..
"ספרי לי" הוא לחש ושמע את נעלי העקב שלה מתרחקות.
"למה?" הוא לחש.
למה? אני לא מסוגל לעמוד במתח הזה!
הוא רצה לצעוק והכל שתק סביבו. לאחר זמן מה, הוא הרגיש שמישהו
נוסף נושם איתו בחדר.
"אבא?" נשימותיו היו חמות, יציבות, ברורות.
"כן, גילי?" הוא חיפש את המילים.
"מה השעה?"
"כמעט חצות"
"כמה זמן אתה כאן?"
"כמעט שעה"
שאלה-תשובה-שאלה-תשובה- כ"כ לא מתאים לאבא שלי.
"הבאתי לך משהו לאכול.. קצת התקרר, אבל לא רציתי להעיר אותך"
"שטויות, אני ישן המון"

"אבא, מה קורה פה? מתי אנחנו הולכים מפה?"
"אני מקווה שמחר בצהרים כבר נהיה בבית, ככה הרופא אומר"
"ו...?"
"אני.. אתמול כשנסענו" "אימא סיפרה לי" "כן.. אז נפצעת.. איבדת
את ההכרה להרבה זמן, הרופאים אמרו שזה היה ממש עניין של דקות,
ומזל שהגענו בזמן. כך שתצא מפה שלם ובריא, רק ש.. לא רציתי
שאיזה רופא יבוא ויספר.."
"אתה לא עומד להשאיר אותי במתח, נכון?"
"לא.. החלון שישבת לידו התנפץ לרסיסים.. והמון מתוכם פגעו
בעינייך.."
"לכן.. תוך כמה זמן יצליחו לרפא את זה?"
"לא עכשיו.. העין נפגעה מאוד קשה.. ואתה יודע שזה לא עניין של
כסף, הייתי מוציא כל סכום שהוא כדי לשנות את המצב"
"ומתי כן יהיה אפשר?"
"אני מקווה לטוב, גילי"
הוא נאנח.
לכן הם עזבו כולם, וליאת.. קשה להם לראות את זה,לראות..
"זה בסדר, אני.. העיקר שהכל בסדר.. " הוא אמר בקושי וסובב את
פניו לעבר הקיר. אביו המשיך לשבת לידו.

גיל העביר מול עיניו כל מראה שראה בחייו, כל צבע, כל רגע, שלא
ישכח, הוא חשב על החברים שלו, על משחקי הכדורסל, ועל ליאת..
שלא תשב יותר לידו ותאמר איך היא רואה בעיניו את הכל..וסיני..
והים..

אביו קם ואמר לו שיהיה חזק, והוא תמיד יהיה אתו, וכך גם כולם-
ויצא.
ורק אז נתן גיל לדמעות לצאת מעיניו הפצועות. הוא בכה.
                                         []

עברה שנה.
ואח"כ שנתיים.
הוא למד לחיות עם זה.
הוא למד לחדד את חושיו האחרים.
הוא המשיך ללכת לים, לבית הספר, למסיבות.
הוא עבד אחרי הלימודים.
והוא המשיך לחייך.

הוא קבע לעצמו כמה הרגלים, ביניהם ללכת לים מיד אחרי העבודה.
כך שהוא הכיר כל פינה בחוף, כל קול, כל רחש של הגלים. הוא ידע
מתי הגאות ומתי השפל, מתי יש גלים ומה גובהם. הוא הכיר את החוף
על כולו, ובשעות הערב, החוף היה ריק, ואז הוא הרגיש כמה שהים
שלו.

יום אחד הוא הרגיש שמישהו פלש לתחומו, הוא שמע צעדים חלושים
והרגיש עקבות נוספים בחולות. הוא שמע קול מתקרב לעברו.
"ראית אולי כלב רץ פה?" קול של בחורה.
"לא" הוא הסתובב והלך. הוא לא שיקר.
הייתי יודע אם היה פה כלב, בחוף שלי.
"כמה זמן אתה פה?" היא הלכה אחריו "בערך רבע שעה" הוא עדיין לא
הביט לעברה וזה הציק לה "זה לא כ"כ מנומס לדבר עם מישהו ולא
להסתכל לעברו" היא מלמלה.
"מצטער, אני חייב ללכת" והוא רץ.
מה קרה שאני בורח? היא זאת שצריכה ללכת..
הוא הגיע הביתה מוקדם מהרגיל, ונכנס להתקלח.

הוא היה שם גם יום למחרת, לובש גופיה ומכנס קצר, הוא שכב על
גבו כשכובע מצחייה מסתיר את פניו. היא תבוא שוב?
והיא באה, הצעדים התקרבו לעברו.
"זה אתה שוב?"
"ואת?"
"כנראה"
היא התיישבה לצידו.
"אתה מגיע לכאן כל יום?"
מי זאת החטטנית עם הקול המתוק הזה?
"משתדל.."
"אני יודעת שאני קצת .. חצופה ומדברת יותר מדי.. פשוט.. אני
עוברת כאן בחוף מדי לילה, ותמיד אני רואה עקבות של מישהו אחר,
הייתי חייבת לוודא .. אז הקדמתי וראיתי אותך."
"והכלב?"
"סתם תירוץ"
"אה.." נו, באמת.
"קוראים לי שחר"
"נעים מאוד, גיל"
"לא תלחץ לי את היד?"
הוא שתק.
"אני מפריעה לך?"
לא, היא לא מפריעה.
"זה בסדר"
"אתה אדם שתקן מטבעך"
"לא נולדתי שתקן, אם זה מה שאת שואלת.."
"אז?"  "אני עכשיו בקטע של עם עצמי.."
"עמוק"
"את צוחקת עליי?"  "מה פתאום."
"את מחייכת.."
"כן" היא לחשה, מרגישה קצת מוזר, לא טבעי בחברתו.
"אני נכנסת למים, רוצה להצטרף?" "לא ממש, טוב לי ככה"
והיא קמה והלכה, הוא שמע את הגלים מקבלים אותה אליהם, ואז הכל
שתק.

למחרת שוב הוא היה שם, צועד בתוך המים.
"נכנסת למים.."
מתי היא הספיקה להתקרב כ"כ?
"נו, אז אתה נמצא פה כל יום באותה השעה?"
"כן..."
היא נכנסה אחריו למים.
"גיל.." היא דברה די בשקט "אתה בחור די מוזר, מרוחק."
הוא שתק, מביט לאופק.
"אני יודעת שאני מדברת הרבה ובטח שטויות, אבל.. תסתכל
עליי..."
הוא המשיך לשתוק.
היא התחילה להתרחק, הוא הסתובב לעברה בראש מורכן.
"שחר.."הוא זכר את שמה.
"כן?"
"אל תלכי.." הוא הביט לעברה.
היא הסתובבה והסתכלה לתוך עיניו, ישירות, הם היו כ"כ כחולות-
לבנות.
"אני סתם לא חברמן, מצטער,פשוט.. הרבה זמן לא יצא לי להיתקל
באדם חדש שלא מכיר אותי קודם.."
"למה?" העיניים...
"אני לא רואה.. זה מרחיק אנשים"
היא שתקה לשניה ואז אמרה בחיוך "רווח שלי, אני שמנה ומכוערת.
אז זה מסתדר יופי"
הוא חייך והיא חייכה בחזרה נוכח חיוכו המדהים.
"אני יכולה להזמין אותך לכוס קפה?"
"גלידה יותר תתאים לי"
הם הלכו יחד, היא לא ניסתה לעזור לו ביודעה שהוא יסרב, בכלל-
הוא הכיר את הדרך טוב ממנה.
הוא סיפר לה קצת על עצמו, היא על עצמה.
והם דיברו ודיברו. ואז היו צריכים ללכת.
[]

יום למחרת היא הקדימה, כשהוא הגיע הוא שמע צלילי גיטרה
מהפנטים.
"היי, גיל, זאת אני"
"אני יודע"
הוא התיישב לידה.
"את מנגנת יפה.. אני מכיר את השיר"
"תודה.. Blue eyes"
דווקא זה..
הפעם הם סתם דיברו על מזג האוויר, והים.
ואז הוא סיפר לה על התאונה, ועל עיוורונו.
"יש לך חברה?"
"הייתה.. ליאת.. אחרי התאונה נפרדנו.. היה לה קשה."
"זה אולי נשמע קצת קיצ', אבל אני חושבת שכאשר אוהבים מישהו,
מקבלים אותו כמו שהוא.."
"זה לא כזה פשוט.. אני מבין אותה"
הם שתקו.
"לך זה לא היה מפריע?" הוא שאל.
"אני לא יודעת."
לא הייתי צריך לשאול את זה!
הוא קם, "מתחיל להיות לי קצת קריר, אני הולך" והלך.
"גיל.." היא קראה לו.. והוא המשיך ללכת.
"אני והפה הגדול שלי".
[]
למחרת היא באה והוא לא היה שם, היא רצתה לומר לו שהיא סתם
מדברת שטויות, שהוא מוצא חן בעיניה מאוד, ושהיא שרה את השיר
הזה בשבילו, כי כך הוא נראה בשבילה.. היא רצתה לומר לו.. אבל
הוא לא היה שם, במשך כמה שבועות, והיא חשה כאילו אבדה אותו,
מוזר.. הם הכירו כ"כ מעט זמן.. וזה נראה כאילו..
ואז היא הפסיקה לבוא.

באותם שבועות הוא נקרע בין הפרטיות שהיתה לו לבין אותה בחורה
מרגיזה, שמאותו רגע שבו נפגשו הוא לא מפסיק לחשוב עליה. הוא
תיאר לעצמו שאם לא יבוא, היא גם לא תהיה שם, ואז הוא שוב יהיה
לבדו.
יום אחד הוא הלך לשם שוב.
היא בטח לא תהיה שם. אולי אולי כן.. הלוואי ..
באותו יום היא הגיעה לשם גם, עצמה את עיניה וזמזמה את אותו
השיר. שיר בו הרגישה אותו קרוב אליה.
הוא נעמד מולה בהפתעה, והיא צווחה ונעמדה מולו.
"אני מצטערת"
"אני מצטער, את לא חייבת לי כלום"
"מה פתאום, אני לא חושבת לפני שאני מדברת"
הוא התיישב "זה בסדר"
הוא סימן לה לשבת לידו.
"חשבתי שאני לא אראה אותך שוב" היא מלמלה..
"התגעגעתי אלייך" הוא חייך..
"אני מרגיש לפעמים שאני נמצא בתוך איזה חלום כזה, מן ימים
שחולפים להם, ואת באה לחלום שלי, מציאותית כזו.. ומפריעה לי..
אבל זה נעים לי ככה. שאני מקושר למציאות."
הם שתקו.
"אנחנו שותקים יותר מדי" היא לחשה.
"זה בגלל שכל הדברים הברורים כבר נאמרו, בשתיקה אומרים את כל
מה שקשה לומר.."
[]
באחד הימים הם ישבו על החוף, רגליהם נוגעות בים. ידיהם היו
קרובות עד כדי נגיעה.
"הייתי רוצה שתתארי לי את העולם."
"העולם? זה גדול מדי, גדול עליי."
"לא נכון, לא הייתי מבקש ממך אם לא הייתי יודע שאת יכולה.."
"מה היית רוצה שאני אתאר?"
"ספרי לי מה את רואה, בלי שאני אבקש, תארי לי צבעים"

"ממ.. אתה מכיר את הבקרים האלו שאתה קם, והכל חשוך ואתה רואה
פתאום מן עיגול ענקי, מפלס לו דרך מבין עננים של בוקר.. ושמיים
בהירים, כמעט שקופים, בכלל- שמיים זה דבר מופלא.. כל דבר
מעוצב, עדין.."
הוא חייך כשהיא דיברה, מתענג על קולה.
"ראית פעם כוכב נופל?"
"כן.. ואתה?"
"המון פעמים.. מה היית מבקשת?"
"ממ.. בקשות כאלו שומרים בלב, אחרת הן בורחות.."
"כנראה"

הוא רצה לאחוז בידה ולהרגיש אותה, אך הוא כ"כ פחד שהיא תירתע,
הוא ציפה לאיזה סימן, אך ידיהם נשארו נוגעות- לא נוגעות.

"ספר לי, גיל, איך אתה רואה את העולם? את הים?"
"כמו בזיכרונות שלי.. קצת משפץ לי פה ושם, אבל הכל מבוסס על
הזיכרון"
"אתה אדם מאוד רומנטי"
"אולי, כל אדם שיש לו משהו רחוק להשיג, והוא מדמיין את ההרגשה
שתהיה כשהוא ישיג את זה.. הוא רומנטי"

"אתה יודע.. אני עדיין מרגישה נורא! לא תיקנתי את עצמי מאז.."
"מתי?"
"נו, אתה יודע, כשדיברתי שטויות, רציתי לומר שאתה מיוחד
בעיניי, והשיר רק היה.."
"די, שחר שלי, תיקנת כבר במה שלא אמרת.."

היא שתקה ואז אחזה בידו, הוא רעד מעט.
היא שילבה את אצבעותיה באצבעותיו ונתנה לו לחוש אותן, היא לקחה
את ידו והניחה אותה על פניה, הוא ליטף ובדק כל נקודה, כל קמט,
כל תזוזה, הוא העביר את ידו על עיניה,שפתיה..
השתיקה ביניהם הייתה עמוקה מתמיד, הוא קרב את פניה אליו והיא
נענתה.
שפתיה נפגשו בשפתיו, והיא נשקה להם בעדינות.
"אמרת לי שאת נראית .. שמנה ומכוערת.." הוא חייך.
"לא רציתי שתשפוט אותי לפי המראה שלי.." היא צחקה צחוק מתוק.
"אבל אנחנו שווים.. אתה אמרת שאתה לא יכול לראות"
היא נשקה לו שוב ועצמה עיניים, מודעת לעובדה האירונית שבדבר.
מבינה כי עיניים נועדו לראות.
ועיניים עצומות נועדו לאהוב.