היא היתה חולצה מיוחדת.
כלומר, יש הרבה חולצות מהסוג שלה, אבל אף אחת לא הייתה בדיוק
כמוה. היה לה משהו מיוחד. היא היתה יפה, וביישנית. תמיד התחבאה
לה בסוף התור. חשבה שהיא מחכה למישהו המתאים.
בקיצור, בסוף היא מצאה איזה מישהו. הוא הרשים אותה. הוא שילם
עליה הרבה כסף וקנה לה גם ז'קט שתהיה יפה יותר. הוא לקח אותה
אליו הביתה, והראה לה כל מני דברים, ונתן לה הרגשה טובה.
עוד שם, בחנות, כל החולצות האחרות אמרו לה שלא תלך איתו, אבל
היא חשבה שזה סתם מקנאה.
היא גם לא ממש זוכרת איך הכל התחיל. בהתחלה היה להם טוב ביחד.
היתה לה הרגשה שהוא לובש חולצות אחרות, אבל הוא הבטיח לה שזה
לא רציני. אחר כך, הוא כבר לא דיבר אליה יפה, ובקושי לבש אותה
מחוץ לבית. בעצם, הוא בכלל לא לבש אותה כשהיו שם אנשים אחרים.
בוקר אחד היא ממש נעלבה ואמרה לו משהו בקשר לזה. הוא מלמל כל
מדי דברים בעצבנות, ופתאום היא מצאה את עצמה בחוץ.
היה לילה קר וחשוך. שקט. וכל כך קר. רק שיבוא הבוקר. רק שהלילה
הזה יעבור, הוא כל כך ארוך.
והבוקר בא. והטלפון צלצל, אבל לא היה לה כוח לענות, אז היא
נשארה שם זרוקה, כמו חולצה ישנה ומשומשת, שאף אחד לא רוצה.
לפני שהוא בא, היא היתה חדשה עם פתקים מהחנות.
רגע. הוא חוזר. ולוקח את החולצה, ונכנס איתה לאוטו, זרק אותה
במושב הקדמי ונעל עליה חגורה.
נוסעים.
עוצרים.
הוא יוצא.
הוא לוקח חולצה, זורק חולצה לים. חולצה בוכה. חולצה צורחת.
חולצה מתה, טבעה בים.

כי הוא לא היה צריך עוד אחת שעושה בעיות. יש לו עוד הרבה
חולצות בארון.