איריס חזן / תכול הרקיע |
עומדת אני, בודדה למולה
מדרגות רגלי חול זהוב וזוהר
ליבי בתוכי לבלי סוף ממרר.
תכול רקיע ולובן ענף צח וקט
אדמה חרוכה צעדי אט אט,
שני צדי פני כתפוח בשל
צב על גבו הכבד שוב כושל.
מילים, מילים כסכין הן מכות
תמימים, תמימים בכל זאת נחשקים
רטט קל בגופי אז עובר
זהו זמן טוב לכל משורר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|