יש דברים שלא מתקיימים כמתוכנן. לא משנה כמה פעמים תרגלת את
הדבר בעבר, או כמה פשוט העניין נראה, ישנם דברים שלא ניתן לקחת
בחשבון. במתמטיקה קוראים לזה תורת הכאוס, אבל אנחנו היינו
בעולם האמיתי ועד אז הכל דפק כמו שצריך.
נשאר לי עוד שבוע לסיום המילואים, עשרים ואחד יום בבקעת הירדן.
פעם קראו לה ארץ המרדפים, אבל עכשיו המרדפים היחידים שהיו לנו,
היו אחרי הזבובים השחורים. הזבובים לא הפסיקו להטריד אותנו,
נכנסים לנו לאוכל, נכנסים לנו לנחיריים, נכנסים לנו לנשמה.
יוסי, המש"ק הדתי אמר ששקיות מים מבריחות את הזבובים, כך שבמשך
שבוע תלינו שקיות בכל רחבי האוהל. כעת היו לנו שתי בעיות, גם
הזבובים, שכנראה לא שמעו את הסיפור של יוסי. וגם השקיות שנזלו
בכל פינה. מהשקיות נפטרנו אחרי שמישהו מהחטיבה סיפר לנו ששקיות
מים הם נגד יונים ולא נגד זבובים, והבטיח לשלוח לנו מישהו
מהתברואה לרסס מסביב למחנה.
הריסוס החזיק מעמד כמה שעות, אבל עלה לנו בדם ויזע. במשך
שעתיים אספנו את הכלים מהמטבח לתוך שקיות, זרקנו את כל האוכל
הפתוח ועד שסיימנו הגיעו זבובים חדשים, כנראה מהסוג העמיד
לריסוסים.
בסוף למדנו לחיות ביחד, הינו סוגרים היטב את האוהלים, מכסים את
האוכל ומנסים להיות בתנועה. זה ידוע שהזבוב לא פוגע במי שזז כל
הזמן. אבל חוץ מהזבובים, זה היה קו פשוט. כל בוקר היינו מלווים
את האוטובוסים של התלמידים לבתי הספר, בצהריים מלווים אותם
חזרה. לפעמים הינו יורדים לכביש הבקעה להקים מחסום פתע, אבל
זהו, לא יותר מידי. קו פשוט שמשאיר לך מספיק זמן למחשבות על
החיים.

באחד הימים לקחנו את הג'יפ ונסענו לעוג'ה. העוג'ה הוא כפר
חקלאי על כביש הבקעה לא רחוק מיריחו. המים לכפר מגיעים בתעלות
בטון פתוחות, שמשמשות את המקומיים להשקיית הצאן והשדות. אחת
מהתעלות יורדת בשיפוע והילדים גולשים בה כמגלשת מים.
הגענו אל תעלת הבטון שנשפכה לבריכה גדולה, כמה ילדים ערבים
הקיפו את הבריכה. חלקם ללא חולצה, חלקם רוחצים במים בבגדים. הם
השתתקו בשעה שהחנינו את ג'יפ הסופה הממוגן. כמה דקות הביטו
בנו, דוממים, בזמן שפשטנו את מדינו. ואז הצטרפו אלינו אל המים
צוהלים, ממשיכים במשחקם כאילו איננו שם. עמדתי על ראש הגבעה,
מביט מלמעלה במתרחש, הילדים הרוחצים במים, מתיזים מים לכל עבר.
מאחור עדר כבשים, מחפש שאריות עשב מהחורף שעבר, יוסי שוכב על
מכסה המנוע, מתייבש בקרני השמש של חודש אוקטובר. ומהרדיו
התנגנו לי צלילי רשת ג', לרגע אחד הכל התלכד לכדי תמונה
אימפרסיוניסטית.

בשבוע לפני סיום הקו, סיפחו אותנו לירון. ירון היה מפקד יחידת
הסיור של החטיבה. סגן צעיר, שנפלט מהצנחנים וניסה לבנות כאן
בחטיבה המנומנמת יחידת סיור בדמותו. נשלחנו למשימה ביריחו.
בממשלה החליטו שיריחו תהיה העיר הראשונה שתימסר לפלסטינאים,
אבל מישהו שם בצבא זכר את ההשפלה בטקסי הורדת הדגלים שהיו רק
כמה שנים קודם לכן, והחליט שאצלו דבר כזה לא יקרה.
אנחנו נשלחנו להוריד את הפעמון מהכנסייה הגדולה של יריחו, כדי
שהפעמונים לא יצלצלו בזמן שהמשטרה הפלסטינאית תיכנס לעיר. לא
סתם נבחרה יריחו ראשונה, היא הייתה העיר השקטה ביותר במהלך
האינתיפאדה השנייה. התושבים בנווה המדבר הפורח חיכו לחזרה
לשגרה, כמו אוויר לנשימה. העיר שחייתה על תיירים לא זכתה לראות
אוטובוס אחד מאז שהתחילו המהומות. כבר זמן רב עומד הרכבל החדש
דומם ומסעדות העיר ריקות.
בחטיבה החליטו שמספיק צוות קטן של ארבעה כלי רכב לצורך המשימה,
בראש נסע ירון בהמר הממוגן של היחס"ר, אחריו רכב אזרחי של צוות
הבינוי שתפקידו היה לטפל בפעמון.  אנחנו, המילואימניקים בסופה
הממוגנת נסענו במרכז, ואת השיירה סגר המר נוסף מהצוות של ירון.
נכנסנו ליריחו מדרום, חולפים על פני הקזינו הסגור, שחלונותיו
מנופצים. למרגלותיו עמלים פועלים על תיקון החורים שנגרמו
מפגזי הטנקים. עברנו על פני הקולנוע הנטוש, המסעדות הריקות
שבכניסה אליהם תלויים סנסני תמרים ארוכים בצבעי אדום וצהוב.
מאחת מחצרות הבתים נופף לי ילד קטן לשלום, ידו השנייה טמונה
עמוק בתוך פיו. הרמתי את היד מנופף לו בחזרה מבעד לחלון
הממוגן. חושב על הבת שלי, דניאל, שלא ראיתי כבר יותר
משבועיים.

לבסוף הגענו אל מבנה הכנסייה, הייתה זאת כנסיית אבן פשוטה. לא
מסוג הכנסיות בהם אתה נתקל בטיולים בירושלים, או בארצות
אירופה. כנסייה כפרית, לקהילה קטנה שהולכת ונעלמת. הרמתי את
ראשי אל הצריח, אל הפעמון אותו אנו צריכים להסיר. מספר יונים
נקרו את האדמה לרגלי.

ירון, דפק על הדלת העץ בחוזקה, מאחוריו עומדים אנשי הצוות שלו,
דרוכים. כלי נשקם מוכנים לפריצה.  דלת העץ נפתחה, בכניסה עמד
צעיר בג'ינס וטריקו מפוספס נוכחותו  הפתיעה אותי, אולי ציפיתי
לראות כומר יווני  שמנמן בכותונת בד.
"הכומר נסע לירושלים, הוא יחזור מאוחר יותר", אמר הצעיר. שמו
היה סלמן. "אפשר להיכנס?", אמר ירון ולא חיכה לתשובה.
הנהגים של היחס"ר נשארו בכלי הרכב. צוות הבינוי החל לפרוק מתא
המטען חבלים ודיסק גדול באמצעותו הם רצו לפרק את הענבל
מהפעמון. יוסי הדתי סרב להיכנס לכנסייה, לאחר ויכוח קצר עם
ירון, הוא נשאר לעמוד בפתח הדלת. מקפיד להפנות את גבו אל מרכז
הכנסייה.

הכניסה לכנסייה, גרמה לי לשחרר אנחה ארוכה. הנסיעה בג'יפ
הממוגן גרמה לי להזיע כמו חזיר וכאן במבנה האבן הישן האוויר
היה קריר וספוג לחות. הרמתי את הראש אל הצלב הגדול, שאליו היה
ממוסמר גופו של ישו. "אריק", קרא אלי ירון, "קח את סלמן לחדר
הכומר, אנחנו כבר נטפל בפעמון."

מאחורי הצלב הגדול, היה חדר קטן מעוצב בסגנון ספרטני. היו בו
שולחן עץ ישן ושני כיסאות, התיישבתי מאחורי השולחן, מעלי היה
תלוי צלב עץ נוסף, קטן יותר. שמתי את הקשר לצידי ואת הנשק על
רגלי. על השולחן עמד מגש מלא בבקלאוות וקנקן תה קר. הסתכלתי על
הבקלאווה, לא אכלתי כלום מאז ארוחת הבוקר, והיו לנו עוד כמה
שעות להעביר כאן.

"תפדל" אמר לי סלמן, וסימן בידו על הבקלאווה. הסטתי את המבט.

"סיגריה?", סלמן הוציא מכיסו שקית ניילון ובתוכה סיגריות.

"אתה מעשן בבית האלוהים?", שאלתי אותו.

"מזמן כבר לא נמצא האל בקרבנו" אמר, והרים את מבטו אלי. הוא
שלף סיגריה מתוך השקית, חבט אותה קלות בשולחן, כנראה מתוך
הרגל. אחר הוציא מצית מכיסו והדליק את הסגריה. את החדר החל
למלא עשן שהסתלסל אל הדלת הפתוחה. עשן הסיגריה הזולה וקיר האבן
החשוף החזירו אותי לשבוע המעצר שביליתי בכלא 6 בשרות הסדיר
שלי. סירוב פקודה הם קראו לזה. הצוות שלי תפס כמה שב"חים,
שוהים בלתי חוקיים, פלסטינאים שבאים לעבוד בישראל בלי רישיון,
ליד אום אל פאחם. סגרנו אותם באיזה צריף עד שיגיעו המג"בניקים
לעצור אותם. חלק מהחבר'ה החליטו להשתעשע קצת, הם נעמדו במעגל
מזמזמים את הנעימה של ואנגלס מאלף ארבע מאות תשעים ושתיים.
בעוד שני חבר'ה אחרים מהצוות מורידים כאפות לפועלים. אחר כך הם
העמידו את הפועלים בשורה, מסדרים אותם לפי הגובה, והכריחו אותם
לזמזם בעצמם את הנעימה. אני סירבתי לקחת בזה חלק, הם קראו לזה
סירוב פקודה.

"אתה נשוי?" שאלתי את סלמן, שהיה עסוק בעישון הסיגריה שלו,
מתעלם מנוכחותנו הצבאית בכנסייה, והצבעתי על טבעת הזהב שעל
אצבעו. סלמן, חשף את השרשרת שעל צווארו. תליון גדול בצבע זהב.
כמו שעון כיס ישן. התליון נפתח לשני חלקים, באחד היה תמונה של
אישה צעירה בשיער שחור. ובשני תמונה של שני ילדים, אחמד ואימן
הצביע סלמן על הילדים. הוצאתי מהכיס את הארנק הראיתי לו את
תמונתה של דניאל. דמותו של הילד מחצר הבית שנופף לי לשלום בשעה
שחלפנו על פניו שבה לעלות בראשי. סלמן החזיר את השרשרת אל מתחת
לחולצה, הספקתי עוד להבחין בצלקת ארוכה שנמתחה אל מתחת לכתפו.
גם סלמן הבחין במבטי ומיהר לכסותה.

כמו שני זרים שנפגשים בבית קפה באירופה ומשוחחים על בעיות לא
להם, מוטרדים ממזג האוויר. הושטתי את ידי לנגוס בחתיכת
בקלאווה, סלמן הדליק סיגריה נוספת. קצת חם היום. יותר מהממוצע
לעונה, חשבתי בקול. פעם באוקטובר היה יורד גשם, והיום אדים
עולים מהאדמה. לפחות אנחנו נמצאים כאן בכנסייה שתצנן את הגוף
ולא במחסום בחוץ...

מקצה הכנסייה ראיתי את ירון מתקרב, חשבתי הנה הם כבר סיימו. גם
סלמן ראה אותו, הוא כיבה ברכות את הסגריה, במאפרה שכבר התמלאה
לה בבדלים צהובים. ראיתי שירון מחזיק חפץ בידו. הוא התקרב
במהירות, ספק ריצה, ספק הליכה מהירה. מכאן כבר יכולתי לראות מה
היה הדבר, הייתה זאת קת פלסטיק של רובה מקוצר, עטופה בשקית
ניילון. בהתחלה לא הבנתי במה מדובר, אפילו חשבתי לעצמי להחליף
את הקת שלי בקת החדשה. עד שירון הגיע והנחית את הקת על עורפו
של סלמן.

"מה זה צריך להיות, אה?" ירון צעק ולא הפסיק לחבוט עם הקת על
ראשו של סלמן, זה כבר נפל לרצפה, מושך אחריו את המאפרה שעפרה
התפזר. ירון החל להשתמש ברגליו, בועט בבטנו. "הי, תרגע"
נעמדתי, הודף את ירון מעל גופו של סלמן שניסה להגן על פניו
בידיו.
"ירון, כדאי שתגיע לכאן" טרטר מכשיר הקשר. ירון זרק את הקת על
מגש הבקלאווה ויצא מהחדר, עמדתי עם הנשק ביד. מנסה לשמור על
קשר עין עם סלמן על הרצפה ועם גופו של ירון שהלך במרכז
הכנסייה, דמיינתי את דמותו בין כוונות. הדם געש בעורקי. הימים
מלאי המחשבות מכלא 6 שבו לצוץ בראשי, לא הייתי מוכן לחזור לשם
שוב. ליוויתי במבטי את דמותו של ירון המתרחקת, עומד את המרחק,
האם כדאי לרוץ אחריו. חיילי היחס"ר אבטחו את הכנסייה, שומרים
על קשר עין אחד עם השני, מסמנים במבטם לירון לגשת לפעמון,
שאנשי הבינוי סיימו לפרק. לצד גוף הפעמון הכבד היה מונח לו
מפורק הענבל ולצידו שכב על הרצפה, מפורק גם הוא, רובה מקוצר,
עטוף בניילון. הבטתי על ירון כעת בידו במקום שבו הייתה הקת,
הוא החזיק ראש אדם עטוף בשקית.  

חזרתי לחדר, התחלתי חובט בסלמן, בתחילה בועט בו ברגליים ואחר
כך חובט בראשו בנשק. הוא התגלגל על הרצפה מוכתם בעפר הסיגריות,
אבל  אני המשכתי להכותו. אני לא יודע כמה זמן עבר. אבל אני
זוכר שנזרקתי מהחדר החוצה על ידי יוסי, אלוהים יודע איך הוא
הגיע לשם.

חזרנו למחנה בדממה, יוסי נוהג ואני משתדל להסיט את מבטי
מהחלון. הזכוכית נראתה לי מלוכלכת כל כך, מפריעה לראות את
המתרחש בחוץ. אחרי שבוע של שגרת ליווים ומחסום אחד השתחררנו,
ככה סתם. הגיע מחזור חדש של מילואימניקים להחליף אותנו. עשרים
ואחת ימים בבקעת הירדן. אנחנו ניגשנו לאפסנאות להחזיר את
הציוד, בשלישות קיבלנו את הטופס הצהוב. לחצתי את היד נפרד
מיוסי, תשמור על עצמך. לאט לאט יחד עם ההסרה של המדים והג'ינס
הנלבש הרגשתי שאני מקבל את חיי בחזרה. באוטובוס בדרך לירושלים,
כבר התחיל לרדת גשם. אני נרדמתי.


תודה מיוחדת לחברי פורום השולחן העגול