היה פעם כלב שגדל עם בן אדם בודד. לבן אדם הייתה אשלייה שאם
הוא ייקח כלב אז הכלב יאהב אותו. לא ברור למה הוא חשב ככה.
הכלב בכל אופן לא חשב אותו הדבר. הוא קיבל אוכל ומים, והזדמנות
לעשות את צרכיו ברחוב שלוש פעמים ביום, אבל הוא לא אהב את האיש
הבודד. הוא גם לא שנא אותו. פשוט חי את החיים הבודדים שלו
בפינה של חדר העבודה.

מי שהיה רואה אותם ביחד היה בטוח שהם צמד חמד של ממש. הם היו
הולכים למכולת. כשהאיש ביקש מהכלב לחכות בכניסה הכלב היה מחכה
בכניסה. כשהיה יוצא מהחנות היה תמיד מביא משהו טעים גם לכלב.
כשהאיש היה נעצר לפני מעבר חצייה גם הכלב היה נעצר. הכלב מעולם
לא כשכש בזנב, אבל אף אחד לא שם לב לזה. בדיוק כמו שאף אחד לא
שם לב לעובדה שאם לאיש היה זנב גם הוא לא היה מכשכש בו. לעולם.


האיש לא אהב במיוחד את כלבו. הוא דאג לכל הצרכים שלו אבל כלבים
לא דיברו אליו. הוא פשוט שמע בעצת הבת שלו ולקח כלב. יותר נכון
השאיר כלב. כי הבת כבר הביאה, ביחד עם ארוחת החג כשהגיעה הביתה
באחת הפעמים. היא הייתה מגיעה פעם בחצי שנה ומחליטה שהיא לוקחת
את חייו של אביה הבודד בידיים ומכניסה לו קצת אור לחיים.

אור לחיים.

"אולי כדאי לצבוע את הבית?" העירה הילדה. הבית הזה לא נצבע מאז
שמירה מתה. מירה שכבה כמו בטטה בארון המתים לאחר שנפטרה מדום
לב. זה היה הזיכרון היחיד שלו ממנה. היו עוד כמה זכרונות כמו
הצרחות שלה כשילדה את הילדים, הצרחות שלה כשגידלה את הילדים
והצרחות שלה במיטה כשהם עשו את הילדים. האיש החליט שהפעם הוא
לא ישמע בעצתה של ביתו כיוון שנפל פעם אחת עם הכלב. הוא אפילו
הציע שתיקח את הכלב בעצמה אבל היא סירבה בתוקף. היו לה כמה
תירוצים כמו הטיפול בילדים והנקיון בבית. בכל מקרה הכלב נשאר.

בחורף הוא גם הביא בוץ מבחוץ. הכלב לא ידע איך מנגבים את
הרגלים והוא היה הולך על הרצפה עם הבוץ הזה בכל מקום, אפילו
המנקה בחדר המדרגות התלונן על הבוץ הזה. האיש החליט שהוא לא
רוצה להסתבך עם דיירי הבניין. הוא לקח סמרטוט רטוב ומגב וניגב
את החול בעצמו. ואז הוא הגיע לפתח ביתו כשהוא עייף ורצוץ וכבר
לא היה לו כוח לנקות בתוך הבית. הוא הניח בצד את המגב עם
הסמרטוט והתיישב על הכסא בחדר האוכל. האיש צפה בכתמים החומים
בצורת כפות רגליו של הכלב שקישטו את הרצפה. הוא ראה אותם
במטושטש. בדיוק באותו רגע חשב שהיה טוב אם היו לו עכשיו
משקפיים. אם היו לו משקפיים הוא היה יכול לראות את הסימנים
האלה במדוייק. אפילו לעצמו לא היה ברור למה הוא רצה לראות את
הסימנים במדוייק. מעולם לא הפריעה לו הראייה המטושטשת הזאת.
עיניים של זקנים. הוא כבר התרגל לזה. הוא החליט לקנות משקפיים.


הכלב חיכה לו בחוץ כשהלך להיבדק אצל אופטיקאי. האופטיקאי צילם
את עיניו מספר פעמים, ביקש ממנו לזהות מספרים גדולים יותר
וגדולים פחות, שאל אותו אם הוא רואה יותר ברור ירוק או אדום
ואז התחיל לבחון את ראייתו בעזרת עדשות מיוחדות שעזרו לו לראות
יותר ברור ואף יותר מטושטש. בסופו של דבר הם סיכמו על מספר
והאיש נשלח הביתה עם פתק הזמנה. שלושה ימים. הוא חשב שהנה הוא
הולך לקנות משקפיים אבל כשהבדיקה הסתיימה הסתבר שזה לוקח שלושה
ימים. האיש יצא את פתח החנות כשמבטו מושפל ועל פניו הבעת
אכזבה. הוא קיפל את הפתק שקיבל מהקופאית ודחף אותו לכיסו.
שלושה ימים.

בחוץ היה גשם. פרוותו של הכלב נרטבה. האיש הרגיש קצת לא טוב עם
זה. הוא לא אהב את הכלב ועדיין זה לא היה הוגן להשאיר אותו
להירטב ככה בחוץ. אבל הכלב לא הלך. הוא לא אהב את האיש אבל זה
לא היה הוגן להשאיר אותו ככה בפנים. הם הלכו הביתה. האיש הוציא
מטרייה מתיקו ופתח אותה. היא כיסתה על שניהם. בערך. ואז היא
התהפכה ברוח, כמו שתמיד קורה למטריות. כשהגיעו הביתה זרק האיש
את המטרייה השבורה וההפוכה לפח. זה לא שהוא היה מטומטם, הוא
ידע שאין טעם ללכת ברוח עם מטרייה. פשוט הבת הביאה...

הכלב נשכב על המיטה של האיש והרטיב אותה כליל. היום יישן על
הספה. האיש לא אהב לישון על הספה. מדוע יישן על הספה בבית שלו?
מה שהכי עצבן אותו ברעיון הזה של לישון על הספה היה העובדה שלא
הייתה לו ספה. הוא קיווה שהעסק יתייבש עד הערב. שלושה ימים.
האיש התיישב על הדרגש ליד הארון בחדר השינה וצפה בכלב שלו מנגב
את האם אמא של הפרווה שלו בסדין ובכרים שעל המיטה. הוא תהה שוב
מדוע הסכים להשאיר את הכלב הזה ואף חשב שאולי כדאי היה להיפטר
ממנו אבל זו לא הייתה מחשבה הגונה. במקום זאת, הוא ניגש למטבח
ומילא מחדש את כלי המים וכלי האוכל של הכלב.

בלילה התהפך במיטתו הרטובה וכשקם באחת הפעמים לשירותים נכנס עם
הגרב לתוך שלולית של שתן. הוא היה כל כך עייף מלנקות בוץ כל
היום ששכח לקחת את הכלב לסיבוב הלילי. האיש הוריד את הגרב
מרגלו והמשיך בחזרה לכיוון המיטה. מחר. מחר בבוקר יטפל בכל
העניינים.

כשקם בבוקר הכל כבר היה יבש. הכל חוץ מהלחות שבין הגב שלו
למזרן, איפה שלא נכנס אוויר כל הלילה. הוא ניקה את השתן וירד
עם הכלב לסיבוב הבוקר. הוא ביקש מהכלב לחכות לו בפתח המכולת
ויצא עם עיתון ולבן. את הלבן נתן לכלב. הוא התיישב על אחד
הספסלים וניסה לקרוא את העיתון. תמיד הוא היה קורא רק את
הכותרות. גם ככה אף כתבה לא עניינה אותו במיוחד. האותיות של
הכותרות היו גדולות ומודגשות ולא היה שום קושי לקרוא אותן בלי
משקפיים. אבל באותו היום הוא ניסה בכל זאת לקרוא את האותיות
הקטנות, כמו במבחן הראייה. הוא לא הצליח. הוא חיכה שכבר יגיעו
המשקפיים. האיש תהה איך זה יהיה לקרוא את כל האותיות הקטנות
האלה ולהבין מה כתוב שם. הוא מזמן כבר לא קרא עיתון באמת.

בדרכו חזרה הביתה הוא הסתכל על האותיות הגדולות והקטנות בשלטי
החוצות, על מספרי הבתים, על מודעות הפרסום הקטנות. הגשם מרח את
הצבעים והפך את הכל לעיסה מטושטשת, כמו הראייה שלו. יומיים
נשארו לו לבלות כך. יומיים בדיוק. ואז הוא יראה. האיש התחיל
לעשות תוכניות לגבי מה יעשה כשיראה. הוא תיכנן כל צעד החל
מהיציאה מחנות האופטיקה ועד הבית. הוא חישב איך יסתכל על כל
השלטים, איך יקנה עיתון, אוליי אפילו יסתכל לכלב בעיניים. ואז
הוא נזכר בצבע. לראות צבעים ברור. זה מה שהוא יעשה! הוא יקנה
צבע!

הדיו על פתק ההזמנה נמחק בגשם והפך לעיסה כחולה לבנה. הנייר
הפך קשיח כמו גבס, כמו מה שקורה לנייר אחרי שמרטיבים אותו
ומייבשים. הקופאית נטלה בידיה את פיסת הגבס. היא שאלה לשמו של
האיש, הוא ענה. היא חיפשה בכמה מגירות ולבסוף הוציאה ארנק
שחור, כזה שמחזיקים בו משקפיים. היא הניחה את זה על השולחן
לפני האיש. האיש נטל את הארנק ופתח אותו. בפנים היו מונחות זוג
עדשות עם מסגרת מטושטשת. האיש פתח את הידיות של המסגרת והרכיב
את המשקפיים על עיניו. כאב חד פילח את מצחו בעת שגלגלי עיניו
חטפו שוק. הוא הרים את מבטו לקופאית וראה לה את העיניים, את
הוורידים בעיניים, את הריסים, את רסיסי המסקרה המרוחה באופן לא
שווה על הריסים, את החרירים בקו השחור של עפרון העיניים ששמה.
את החורים השחורים שלא טרחה לסלק מהגבות. את השחור של העיגולים
בעיניים מתחת לקונסילר. את הקמטים מתחת לשכבת האיפור. את
הצבעים. את הכל. את הכל!  

לאחר שסיים לקרוא את העיתון, כולל המודעות הקטנות של הדרושים
ואת מספרי העמודים, ואת התאריך, ואת הכיתוב הזעיר שמעיד כי
העישון גורם לסרטן בפרסומות, ואת הכוכביות של מה שלא נכלל
במבצע, אפילו את מה שבין השורות. לאחר שסיים את כל זה ניגש
למשימתו הבאה: לצבוע את הבית. הוא קנה כל מיני צבעים כמו ירוק
ואדום וכחול וכתום ואפילו ורוד בשביל לצבוע את הקירות ואת
התקרה. סתם כדי להכניס קצת אור הביתה.  

האיש החליט לבצע את הצביעה בעצמו. הוא היה אמנם זקן וחלש אבל
סולם עוד היה לו, ומשהו מרוח הנעורים עוד נשאר. משהו מאותה
תקופה בה צבע את הבית החדש בצבעים של קרם ווניל ואת החדר של
הילדה בוורוד.
בזמן שצבע את הבית, הכלב הרטוב שלו נח על המיטה בחדר השינה.
הוא היה בטוח ששם נח הכלב כל העת.

המלאכה הייתה לא פשוטה. הוא החליט להתחיל מהקשה - מהתקרה. האיש
הוציא את הסולם שהיה קבור אי שם בחדר הזבל. חדר הזבל היה איפה
שהוא זרק את כל הזבל שלא השתמש בו, מכונת כביסה ישנה, מיקרוגל
שהבת הביאה והתקלקל מזמן, בגדים שכבר לא התאימו, אם בגלל המידה
ואם בגלל הקרעים שנוצרו בהם במהלך הזמן או במהלך הזמן שהכלב
שהה בבית ושאר דברים שלא היה לו כוח לזרוק אז הוא זרק אותם
בחדר הזבל.

לאחר מאמץ הצליח לחלץ את הסולם החלוד מהחדר. הוא נשא אותו
לסלון ופתח אותו, כך שהשרשרת החלודה הייתה מתוחה. האיש טיפס.
הוא לקח את דלי הצבע והמברשת והניח למעלה. כל המקום הריח מצבע.
הרצפה הייתה מכוסה בעיתונים ישנים. אפילו מהגובה של הסולם הוא
הצליח לראות את האותיות הקטנות שלהם. צעדיו לא היו בטוחים
במיוחד ונדמה היה לו שהוא מועד ונופל. אך זו הייתה סתם תחושה.
הסולם הזה אוליי לא היה חדש במיוחד אבל הוא עדיין היה יציב.
לבסוף מיקם את עצמו על הדרגה האחת לפני הגבוהה ביותר והתחיל
לצבוע. טיפות של צבע זלגו על בגדיו ושיערותיו. הוא ניסה להתחמק
מהן, אבל זה לא הצליח. איכשהו, זה הפסיק להפריע לו. אפילו שחלק
מהטיפות כיסו את עדשות המשקפיים החדשות שלו.

לפתע נשמעה נביחה. ואז עוד נביחה ועוד נביחה. האיש נבהל,
משקפיו נפלו מעיניו. הוא התכופף בנסיון לאתר אותן אבל שוב הוא
ראה מטושטש. מה שהוא כן ראה היה היה הכלב שעמד ליד הסולם ונבח
עליו. הייתה זו הפעם הראשונה ששמע את הכלב נובח. הוא גם כשכש
בזנב. מרוב התרגשות כנראה. אפילו כשהביא לו בשר הוא לא כשכש
ככה. הצבע נשפך מתוך הדלי שנפל וכיסה את כל גופו של האיש. הכלב
חשף את שיניו וקפץ על הסולם. האיש מעד ונפל מהסולם. הוא נמרח
על הרצפה, מכוסה בשלולית של צבע ירקרק. ראשו היה הראשון מאבריו
שנחבט ברצפה. הכלב המשיך לנבוח עליו עוד דקה ארוכה לפני שהבחין
שהאיש לא זז. ואז השתתק. הוא ריחרח את האיש הזר ששכב על רצפת
הסלון. בין ארומת הצבע המשונה הבחין לפתע הכלב בריח מוכר, ריח
הגוף הרקוב והזקן הזה. הוא פסע שתי פסיעות אחורנית, נשכב על
הרצפה, ראשו בין רגליו הקדמיות וזנבו בין רגליו האחוריות. ביחד
הם חיכו לבת.