נדמה שבגיל 21 היא כבר צריכה להסתיים, הדרך לכל מה שברור, כל
מה שכאילו מובן מאליו, כל מה... כל מה שנראה עכשיו כל כך
מטושטש...
ברור שהתקווה אבדה מזמן וגם אין כבר שום תחושה אז איך... איך
זה שזה עדיין מרגיש על הצוק הגבוה ביותר בעולם, עם התהום הכי
יפה ומפחידה ונוראה שאי פעם תראה... תהום החיים שלך...
והאסונות שלך. זה באמת נורא קשה לחיות ככה... עם כל האסונות
הלאומיים והרגשיים האלה, כאילו כל חייל שנפל הוא התו של נוגן,
כל ילד שבכה הוא הטקסט שלא נכתב וכל עיר... כל עיר שנכבשה היא
הסיפור שעוד לא סופר.
תמיד אומרים לי שעל טעויות משלמים ומטעויות לומדים. אני מרגיש
כאילו מטעויות רק נהרסים ורק נופלים... נופלים חזק.
להאמין לך? להאמין בך? כמו רוח בין ערביים חמימה באמצע קיץ
לוהט את דוחקת בי תמיד לבטוח בך, לתמוך בך, אבל האמת היא,
אהבה מרה, שתמיד ידעת לאכזב אותי יותר מדי. לרמות אותי יותר
מדי.
כנראה שהסכסוך בינינו ייארך זמן רב יותר ממה שחשבתי. ואולי...
אולי עדיף כך... לחכות למשהו בטוח, משהו יציב וראוותני שכזה.
בינתיים אני חושב שכדאי שנסכם על הפסקת אש זמנית... את
יודעת... לפחות עד שהוא יירגע... ויפסיק לדמם כל כך חזק.
אני לא רוצה לאבד ת'תחושה. הים עדיין שם והיי! הוא לא עושה
סימנים כאילו הוא עומד להיעלם בקרוב, את יודעת...
היצר לכתיבה, הטירוף שבזריחה, התמימות שבשקיעה: תחזירו לי
בבקשה את שנפשי איבדה, ובבקשה תנו לי לנוח בחיקכן לפחות עד
שתבוא הנערה... ותשיב לי...
את הדרך אל עצמי. |
