דרך הערפל הכבד של ינואר ראיתי דמות גבוהה במעיל ארוך.
המזח היה ריק ודומם ומשב הרוח המניע את גלי הים נשמע בחדות
מפחידה.
צעדיי על רצפת המזח היו הקול האנושי היחיד באוויר הלבן,
הצפוף.
הדמות במעיל עמדה על יד המעקה עם הגב אליי והפנים לים. נעמדתי
לידה והנחתי את ידיי על המעקה. הקור החלודתי של מעקה הברזל
חדר דרך כפפות העור היקרות שלי.
הדמות הגבוהה התבוננה לצדדים, כמעט בלי להניע את הראש.
"הבאת את זה?"שאלתי באדישות מוזרה.
הדמות הגבוהה הנהנה קלות. אחרי כמה דקות של דממה היא שלפה
משהו מתוך מעילה הפרוותי.
זו היתה שקית ניילון. פתחתי אותה בשקט. זה היה אקדח, והוא היה
טעון.
בפעם הראשונה הבטתי ישירות בפניה. "את בטוחה?" שאלתי בשקט,
ובתוכי התפללתי שתאמר 'לא'.
"כן, אני בטוחה", ולאחר כמה שניות מתוחות הוסיפה, "מעולם לא
הייתי בטוחה יותר."
היא הסתובבה והחלה ללכת, ובנקודה מסוימת הסתובבה לעברי ושלחה
נשיקה באוויר.
אחרי שנייה היא נעלמה באוויר הלבן.
נשארתי עומד במקום, לבד על המזח, והתבוננתי באקדח. באיטיות
מפחידה כיוונתי אותו לרקתי הפועמת.
האחוזה הלבנה עמדה בגאון ברחוב השומם.
הלכתי לדלת הארוכה הגדולה ופתחתי אותה. אור חזק פרץ החוצה
והאיר עליי.
נכנסתי פנימה בדממה מוחלטת. הבית היה ריק, שום משרתת לא נראתה
הולכת עם מגש של טקילה לכיוון חדר העבודה של אבי.
עליתי למעלה במדרגות הלולייניות לקומה השלישית. בקצה המסדרון
הייתה דלת חצי פתוחה.
פתחתי את הדלת כמעט עד הסוף והבטתי לתוך החדר.
אבי עמד מול החלון עם כוס של טקילה ביד, הוא לבש את החלוק
הכחול שלו שכל כך אהב.
"תמיד אהבתי ימים של ערפל לבן", אמר ברוגע, "חולני, לא?"
הרגשתי את לבי פועם בחוזקה ואת האקדח הקר בתוך כיס מעילי.
אבי הסתובב לעברי והביט בי בחדות. עיניו הכחולות קודחות בי.
"אני מצטער", אמרתי בשקט והוצאתי את האקדח באיטיות מכיסי.
ראיתי את עיניו הכחולות של אבי עוברות מפניי לאקדח שבידי, ואז
הן נפערו בתדהמה מבעיתה.
צליל הכדור הנורה היה מקפיץ כמו פרסומת לסרט אימה חדש.
אבי נפל ארצה ובמקומו הופיעה השתקפותי בחלון.
כשהגעתי עברתי במהירות על יעדי הנסיעות והשעות.
גרמניה, אוסטריה, מצרים, קנדה, מיאמי, ניו יורק, יפן, תאילנד.
תאילנד, 12 וחצי. הסתכלתי בשעון שעל ידי השמאלית, בעוד עשרים
דקות.
הנייד הארור צלצל ורטט. שלפתי אותו בעצבנות.
"כן?" עניתי.
"נו?" שאל הקול העדין.
"זה נגמר", עניתי.
"נגמר?" שאל הקול העדין.
"כן,אני נוסע", עניתי בנחישות.
"אתה בטוח?" שאלה.
"כן, מעולם לא הייתי בטוח יותר." ניתקתי.
כשירדתי מהמטוס בבנגקוק, הלכתי לקחת את המזוודה שאליה דחפתי
כמה דברים בשתי דקות.
המזוודה נראתה קטנה ליד שאר המזוודות שהגיעו.
רכנתי קדימה והרמתי את המזוודה. כשהסתובבתי לכיוון היציאה
מנמל התעופה, ראיתי אותה.
היא הייתה שם, לבושה במעיל לבן, ושערה השחור, המבריק, נופל על
גבה כמו מפל של מים אפלים. הזמן נעצר.
היא חייכה אליי את חיוכה השובה, והושיטה את ידה הענוגה קדימה,
אשתו של אבי.