אנחנו בעבודה, אך היא שונה ממה שהיא באמת, סוג של משרדים בגן
חיות או במקום אחר בו מבקרים אנשים. יש שיפוצים סביבנו, בונים
לך, לאחר שנים רבות, אגף משרדים חדש.
אני מברכת אותך על המשרדים החדשים ואתה מאוד מאושר מהם.
אני נכנסת למשרדך הישן, הוא קטן ודחוס ויש בו ריח של ספרים
ישנים, כולו עץ ונייר, לא ממוחשב כמו היום, יש שולחן גדול מלא
ניירת ובצידו מכשיר להדפסת תמונות, משהו כמו מכשיר-הדפס מיושן
המייצר הדפסי-תמונות, התמונה העליונה בערימה היא דיוקן רישום
שחור-לבן של ילד, ילד עגום וחכם עם שפתיים דקות שאינן מחייכות,
חבוש כובע כמו ילדי השואה, כנראה אחד מילדיך אני חושבת לעצמי,
והיא אחוזת להבות, וכל המכשיר הזה אחוז להבות, אך הן נמוכות
וקרות, כמו אש קטנה שמתפשטת מאוד לאט ואינה שורפת מייד. במקום
להלחם באש, אני נוטלת נייר לבן ועפרון ומנסה לכתוב לך כמה
מילים שבוערות בתוכי אך העיפרון אינו מחודד ואינו מצליח לכתוב
דבר.
אני נוטלת עט ומנסה לכתוב, אך גם הוא לא מצליח, הדיו יבש.
אני נוטלת עפרון-צבע אדום, כזה שמשתמשים בו לסימון עץ בנגרות,
כמו שלסבא היה, ומציירת על הנייר אותיות אדומות עבות ומסולסלות
בספרדית: Te quiero mucho - אני אוהבת אותך מאוד, מניחה את
הנייר על השולחן בין הלהבות ונמלטת משם.
אני צופה בך מעבר לגדר מרושתת מארח אנשים, מדבר מולם בשפה זרה,
אנגלית או צרפתית, אני יודעת שזה מפגש חשוב ולא רוצה להפריע אך
בכל זאת קוראת חזק בשמך. אתה מתעלם מקריאתי, לא רוצה לקטוע את
המפגש, אני קוראת שוב, מעט חזק יותר, ואתה מביט בי במבט חודר,
נוזף אך גם שואל. "שכחת אש במשרד הישן" אני נזעקת בעברית הכי
ברורה שאני מגייסת, ויודעת שאתה עוזב הכל ורץ לשם ואני מכסה את
ראשי בזרועותיי ומצטנפת משותקת, יודעת שאולי אני צריכה לרוץ
מהר יותר ממך ולהעלים את מה שכתבתי לפני שתראה, אך משהו בי
עוצר אותי.
שיסדר הכל עכשיו, לפני שהוא עובר למשרדו החדש והנקי ולתכניותיו
עם האורחים מחו"ל, את הלהבות המתפשטות מאחור, את התמונות
הבוערות, את הדף שכתבתי, אם לא עלה כבר באש, שיסדר הוא.....
ואני מרגישה שחם לי, והחום הולך ומתפשט ואני מתעוררת במחשבה
שאני חייבת, פשוט חייבת, לכתוב לו את זה...
14.7.06 |