New Stage - Go To Main Page

שיי וינר
/
המשקפיים הורודים.

תמיד חשבתי שהחיים שחורים.
לא היו לי הירהורים מיותרים , אפילו לא בשירותים- אתם יודעים
שזה מקום שהחשיבה בו זורמת , אומנם אף פעם לא הירהרתי על זה
למה, יכול להיות בגלל הריחות המיוחדים שהוא מדיף.
אז, ביום ההוא עליתי לאוטובוס במטרה לנסוע לקנות בגדים, אני לא
יודעת מה הניע אותי, אבל בטוח היה משהו שגרם לי לרדת כמה תחנות
לפני שהגעתי לתחנה מול דיזינגוף. ההליכה שלי לא מהירה במיוחד
אז הלכתי לאט, כמו שתמיד חשבתי שצריך ללכת אפילו אם זה תלוי
באיחור האוטובוס. היה לי דחף מיוחד לשירותים, פתאום, באמצע
הרחוב, אני לא יודעת מה קרה לי, הייתי חייבת. הלכתי לשירותים,
באמצע הרחוב, היה שם משהו מוזר, לא ייחסתי לזה חשיבות רבה,
עשיתי את מה שעשיתי,קמתי רחצתי ידיים ויצאתי טובת לב, שמחה
ומאושרת לרחוב.
לאחר המקרה הזה, התחלתי להרהר הרבה, יותר נכון- הרבה מאוד.
הגעתי להרבה מסקנות, שהמקום קטן מלכתוב בו את המחשבות שרצו בי.
הגעתי למחשבה- שהחיים מקסימים ונהדרים אבל רק דרך המשקפיים
הורודים שלבשתי מאז.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 20/11/01 16:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיי וינר

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה