"נו... הבאת לי איזה נכד... אצלכם אפילו כבר לא חובה שיהיה
חתן", גערה בה סבתה סטלה במבטא פולני כבד. יום אחד סטרה לה
בחביבות על ש"חתכה" בפגישה ראשונה "מטאור" רציני, שבמקרה גם
היה נכד של חברה טובה מהעיסוקון של אחר הצהריים.
על אף הלמות השעון הביולוגי והרצון העז להביא ילדים לעולם, כל
ניסיון להתאהב בחתן המיוחל עלה בתוהו.
עשרות גברים איכותיים חלפו בחייה הרבה מהסוג שהיא עצמה דמתה
לנפשה, ובאשר לחמימות הרגש - כאילו אינו קיים.
כל רצון לקיים קשר בריא נבע מכוח הרציונל וממכבש לחצים
מכיוונים שונים ומשונים.
את ינון פגשה במסגרת עבודתה כמנחה בפורום המרכזי "לחוסן מדיני
כלכלי למען ארצנו" המתקיים אחת לשנה בירושלים. מפקד טייסת
קרב, יפיפה, אבא עשיר, מהסוג ששום דבר לא בוער להם בחיים,
מאלו שרק בחורות בעלות ביטחון עצמי מופרז מעזות לגשת אליהם.
הבחור נשבה בקסמיה, הוא אהב את חיוכה הממזרי, את בוהק עיניה
הירוקות, את חדות מחשבתה, את הלך הדיבור המהוגן, את כל כולה.
ינון נתן לה מכל אשר ידו השיגה, לקח אותה למקומות מיוחדים,
ביקש חופשות רק כדי להיות איתה יותר, אך בד בבד גם דאג להותיר
אותה עם עצמה, ובקושי התאפק לא להתקשר עמה יום שלם, מה שידע
שמאוד הייתה זקוקה לו. לפעמים היה נוסע שעות רק כדי להשאיר לה
פתק משעשע מתחת לדלת דירתה. הם צחקו המון, דיברו בשצף על כל
מה שרק אפשר, נראה היה ששניהם נהנים עד בלי די. אהבתו התעצמה
ככל שרבו הימים, על אף הריחוק הקל שהרגיש מצידה, חייו התמלאו
בצבעים עזים שלא ידע קודם.
יום אחד הוא איחר לטיסה מבצעית באותן התקופות הארורות שבהן כל
עם ישראל עומד על רגליו ומתפלל לישועה, "ימים של זעם" הם
קוראים לזה בטייסת, מה שעלה לו בהשהיה מידית ומשפילה של
שבועיים ריקים (בלי טיסות) אחרי ועדת משמעת של מפקד חיל
האוויר בכבודו ובעצמו. ערן מפקדו הישיר ניגש אליו לאחר מכן
ביחידות כדי לברר איך קורה ש"הבחור המוכשר אשר הצלחות רבות
בחיל מיוחסות לו" מעז לשגות ברגע כל כך לא מתאים.
ינון השפיל מבט וסיפר את הסיפור בקול ענות חלושה ודמעות
שמבשרות לבוא.
אפשר היה לראות את החיוך הבלום בעווית שפתיו של ערן, חיוך רך,
אבהי משהו, נראה שבכל זאת הוא שמח לעצם הגילוי, לא חלילה
לאידו, על אף "האירוע החמור מאוד" הוא הבין שאותו מפקד נערץ
על פקודיו, לוחם עז בעל קור רוח מרטיט, יכול גם הוא לאבד את
שלוותו, לא ממעוף טיל אויב לעבר מטוסו ולא מתקלה חמורה
במנועיו, אלא מרגשותיו הבסיסיים הכל כך אנושיים, ומנאמנותו
לאחת שהוא אוהב. ערן רצה לחבקו, רצה לנחם, אך לא העז, אולי כי
מעולם לא עשה זאת.
"אני לא מרגישה כלפיך מספיק", היא אמרה ופניה מסמיקות מבלבול.
"אני לא חושבת שזה יילך בינינו, לא לטווח הארוך, אתה איש
מקסים, אולי הטוב ביותר שפגשתי, ניסיתי לאהוב, להרגיש, נתתי
את כל מה שיכולתי לקשר שלנו בארבעת החודשים שחלפו... יכול
להיות שמשהו דפוק בי, אני יודעת, אבל אולי זה פשוט לא זה, לא
יכול להיות שלא מתאהבים סתם."
ינון חש את אותה הרגשה שהרגיש כטייס צעיר כמה שנים קודם לכן
במלחמת לבנון כאשר חברו הטוב   כשל לנטוש בזמן ממטוסו וזרע
מיליוני רסיסים מבשרו באדמת ביירות.
צביטה נוראה.
אובדן.
ינון לא הצליח להוציא מילה. לרגע עמד דומם בעיניים פתוחות
לרווחה, זיעה קרה ברקותיו, ניסה לחבק. אך כמו תמיד אפילו הפעם
גופה הקרין ריחוק ודרישה ניכרת להשתחרר מזרועותיו.
שוב עמד מולה במבט משתומם, ללא שום מושג מאין הגיעה הרעה וידו
מושטת כאילו מבקשת בתחנונים.
פעימות לבו דפקו בקצב מואץ, פתאום הרגיש כאילו שערות ראשו
מלבינות בן רגע, כל כך רצה ליפול על הארץ. להיעלם.
הוא ידע שאין לו סיכוי להחזיר את אהובתו.
הוא כל כך ריחם על עצמו על אשר חש והיא לא.
על אשר פתח לבו אליה והיא סגרה בתוכה.
על אשר כל כך אהב והיא מיאנה לרצות.
ועל אשר לא הבין עוד קודם שרגשותיו מובלים לטבח מבעוד מועד.
דמעות בעיניו, נפש צרובה ובת אחת שגרמה לאחד הכאבים הגדולים
שלבו ידע מעולם.
ביום המחרת אמורה הייתה לקבל ממנו בערב חגיגי את מתנת יום
הולדתה ה29-. את רעיון שרשרת היהלום גנז מייד, כיוון שבלאו
הכי אינה נוהגת לענות תכשיטים או כל פריט נשי מדי, אפילו
שמלות, למעט תפילת ערב שבת, חגים וחתונות. חבילה ענקית של
תמרוקי נשים גם כן ירדה מהפרק, אז רכש בשבילה מנוי שנתי
לתיאטרון ירושלים, אופניים אדומים עם סלסלה וזוג כרטיסים
להופעה של יהודית רביץ. בנוסף הוא התכוון לרכוש לה מצלמה יקרה
של "קנון" אך עצר בעד עצמו מחשש שלא תרגיש בנוח, שתרגיש מחנק,
אולי אפילו מחויבת מדי אחרי זמן יחסית קצר שהיו ביחד. "זה לא
טוב לחופש שלה", הוא חשב.
עוד לפני שהספיק לתת לה את כל אלו, היא ביקשה ללכת ממנו.
בבוקר שלמחרת הוא השאיר לה הכול בצמוד לדלת דירתה עם פתק;
"מזל טוב.
אני אוהב אותך יותר משאוכל לאהוב אי פעם.
צר לי שזה מפחיד אותך עד מוות.
להתראות.
ינון."

מעולם לא הרגישה דבר כלפי מאהביה. כוח שכלה, אך ורק הוא האיץ
בה להיפגש ולנסות שוב ושוב. לכולם הקדישה את מירב הרצינות,
לפעמים אפילו שמה בושם.
לראשונה בחייה הקשה עליה מצפונה לאחר שהבינה את גודל כאבו של
ינון.
"חבל", חשבה לעצמה, "שלא עלה בידו לתת לי מתנת רגש. מנוי לכל
החיים לאהבה אמיתית וזוג כרטיסים להופעה של המשפחה
המושלמת..." עיניה ברקו שבעתיים מלחות נוגה ומכמיהה לצורך
הכול כך בסיסי שאינה מצליחה להשיג.
היא אפילו כמעט שרצתה לחבקו, אך כאילו ידעה שאין זה כך באמת.
על אותה סערה שהתחוללה ביום אמש במשרד המפקד באותו בסיס בדרום
לא היה לה ולו מושג קלוש אחד.
היא גם לא חשבה שנית על המשך הקשר אלא מה תעשה כדי לרכך את
כאביו של ההוא שברוב טיפשותו העז לאהוב אותה כל כך. היא ניסתה
להתקשר כדי להתנצל שוב ולשאול כיצד היא יכולה להחזיר את
מתנותיו. ינון לא ענה. היא ניסתה שוב בידיעה שאולי הפעם הוא
בחדרו, דיברה למשיבון בקול נזהר, ביקשה שיענה, שגם לה קשה.
ינון לא ענה, הוא לא היה מסוגל.
הזמן לא עצר מלכת וככל שבאו הימים כאבו כרסם בו יותר ויותר.
הוא נהיה מסוגר יותר, רציני יותר, הוא הטביע עצמו בעבודה ככל
שיכל כדי לא לחשוב. הקשה מכל היה כאשר מוכרח היה להניח את
ראשו על הכר ולישון, שם המחשבות צצו ועלו בכל פעם מחדש ונעשו
לבליל סמיך של יגון.
לפעמים כאשר חייגה כמה פעמים ברצף, ענתה לה שלוחה אחרת,
"פקידת מסטיק" מהחמ"ל. "ינון בתעסוקה, מה למסור?" ומיד ניתקה.
שבועיים חלפו מאז שמעה ממנו בפעם האחרונה. היא לא ניסתה
להתקשר יותר אך גם הבינה שמשהו בה אינו כשורה ושהרגש המעוות
שלה מתפשט כמו סרטן סופני, שהיא הולכת להילחם "במחלה" הזאת
בכל האמצעים.
כמה ימים מאוחר יותר מצאה עצמה יושבת על הספה של אחד
מהפסיכולוגים היותר ידועים בירושלים - פרופ' ברנרד. איש צנום
וחביב, בעל שפם דקיק וריח עז של מקטרת ריחנית, מתמחה גדול
בפסיכואנליזות שהחליט לפרוש לגמלאות כמה חודשים קודם לכן.
הם דיברו על יחסיה עם אמא, על חיי הזוגיות הכושלים של הוריה,
על אביה כדמות מעצבת, על האובססיביות שלה לפרטיות, על השמחות
הקטנות שהיו לה ועל רגעי השפל, על הפחדים הכי גדולים שלה, על
החלומות, הם הגדירו חיי זוגיות אידיאליים וניתחו את אותו פן
אישיותי הדרוש להם, הם ניתחו את אישיותו הקולנועית של סמל
הסקס המועדף עליה, כיצד היא מתארת את חתונתה ברבות הימים,
ובאיזה צבע הייתה מעדיפה את שמלת כלולותיה. הוא ביקש ממנה
לכתוב דרך פעולה מפורטת בשלושה דפים כיצד היא תתכונן לכבוש את
גבר חלומותיה כאשר תחוש בו.
רחל כל כך אהבה את פרופ' ברנרד מכיוון שהוא היחיד מזה זמן רב
שלא מבקש ממנה להתפשר אלא בדיוק להפך, ולמרבה הפתעתה ככל שרבו
הפגישות כך הוטב לה.
בחלוף כמה שבועות מתחילת הטיפול החליט פרופ' ברנרד לחזור
לטלטלה הגדולה שבעקבותיה כפתה עצמה לידיו. ינון.
"מדוע את בוכה, רחל?" שאל ברנרד, מעמיד פני מיתמם, ושוב חיוכו
הרך מבצבץ מתחת לשפמו הדקיק. "הרי אמרת בעצמך שהוא אינו שייך
לך, שאינך רואה עתיד משותף לשניכם, שאינך רואה בו אבי ילדייך.
הניחי לו, תני לו ללכת ממך", אמר כאילו בפסיקה יתרה. גבו אליה
ועשן מקטרתו מיתמר במלוא העוצמה. ורחל, פניה הסמיקו מדמעות
חמות, אצבעות ידיה משולבות על סנטרה, ועיניה פעורות לרווחה,
עסוקות בטרנס אכזרי, מכאיב, כל מה שנראה פעם חולף, חסר עניין,
הפך פתאום בר משמעות.
פרופ' ברנרד הניח את מקטרתו, נשק לה על ראשה, פתח את דלת חדרו
וכאילו שחרר ציפור פצועה, צופה בה נוסקת לאט לאט לחיים חדשים.
הדרך דרומה נראתה לה שיבה לביתה האמיתי, אל כור מחצבתה,
מעוזה. בגפה נסעה אליו. כעבור כמה שעות מצאה עצמה פונה לש"ג
הססן, מציגה עצמה כאורחת של ינון שדה. כחלוף כמה דקות של
המתנה ורעשי מכשיר קשר צורם, הוסבר לה שינון בתעסוקה ו"שהוא
יתפנה בעוד כמה שעות, לא לפני השעה שש".
מאז שחר ילדותה השתקפו רגשותיה לרבים דרך עור פניה השקוף, רק
שהפעם קצת קשה היה להבין שמא עצובה היא או אולי כועסת, כמי
שבא לתבוע את המגיע לו. אולי היה מי שיאמר שלווה. אדם לירי
כנראה היה מבחין שללא ספק היא אחת שבאה ליטול את אהובה.
חייל עם חוטם מוזר וסיגריה בפיו הציע לה משקה חם ממכונה
אוטומטית שעמדה במסדרון הארוך. "בחינם", שרבב במבטא רוסי כבד,
"בלי כסף, בחיל אוויר כולם מושחתים." "שבשביל אחת שיפה וגם
אני חושב גם קצת עצובה כמו את, אפשר אפילו גם שתיים." "תודה",
ענתה בקול ענות חלושה.
מזג האוויר הנעים חדר דרך חלונות המסדרון הגדולים, מלווה ברעש
מנועי מטוסים; "הטרמינל הפרטי של ינון ורחל שדה", חשבה, וחיוך
קל השתרבב לו בין שפתיה.
באופן שלא הכירה לקח אותה דמיונה למחוזות נעימים של חיבוק
חסון ונשיקה נעימה בערב ליל ירח. של בעל חוזר בסיום יום עבודה
עמוס ומתקבל בסבר פנים אוהבות על ידי אישה ותינוק ראשון חבוק
בזרועותיה. ובו בזמן גם עצב גדול על מה שעוללה לעצמה ולאיש
שברגעים אלו ובכלל, הכי קרוב לשמיים.
חבורת קצינות בחאקי מגוהץ חלפו בלי לומר מילה, מבט חצוף ספק
חמור ספק מופתע כאילו אומר "הנה הטיפשה שסגרה לנו את ינון
פתאום, מעניין אם היא שווה את זה".
"למי את? לינון?" שאלה במלעיל חיילת עממית למדי במדי ב'.
"כן", ענתה רחל, בנימוס הכי פחות מתנשא שיכלה למצוא.
"תראי, מתוקה, אנ'לא בטוחה שזה רעיון טוב. הוא גם ככה די
מעורער מאז מה ש'קרה ובטח אם באת להתנצל. אני יודעת שהוא לא
ענה בטלפון, אני הפקידה שלהם, דיברנו כמה פעמים, אפרת. אם את
זוכרת", אמרה כדרך תנחומים שרק אישה לאישה יכולה לומר.
"הוא יודע שאת פה, מישהו הספיק לומר לו בקשר בדיוק לפני שעלה
לאוויר."
על אף ששוכנעה בכוונתה הטובה, קצת כעסה בלבה על שבאה לספר לה
על ינון. ינון שלה.
מבנה טייסת 9 עלו לאוויר. שמש אחר הצהריים הכתה בחופות הכהות,
חרטומי הברזל פילחו את האוויר הקר של סוף טבת במרומי שלושים
אלף רגל, טיסה רגועה מזרחה ואז לכיוון צפון מערב, בשלוש מאות
ועשר מעלות. נחיתה קצרה בבסיס בין גדרה לרחובות, שוב תדריך,
תדלוק קצר, עדכון נוסף על המערכת החדשה שהורכבה היום במטוסים,
המראה דרומה לעבר תמרוני קרב נוספים. ינון ממריא ראשון, אחריו
השאר.
"9א למה טסים נמוך?" ינון הגביה באלף רגל נוספים ולא הוסיף
דבר.
שלושת האחרים די מופתעים שינון לא מעיר להם היום על קשקושים
בקשר. היום הכול שונה, אפילו אופי הטיסה. ברור לכולם למה.
"9א ממשנה, מה הסיפור? אתה רוצה שניירט את הגברת, רק תגיד
וחצי טון 'טי אן טי' מונחה לייזר ישר על הראש שלה", מתבדח
תומר סגנו.
"משנה, כאן 9ד, נראה לי שדיברת מספיק ליום אחד". שתיקה.
מצוקי הערבה הכל כך מוכרים כבר נראו היטב, המשחק מתחיל;
צוללים לקרקע, חותכים חזק למעלה, פנייה חדה לשמאל ושוב ימינה
חזק, כמו להקת בזים בסדר מופתי, מתפצלים לפקודה נחרצת של 9א
ושוב חוברים בצלע הבאה. שאגת המנוע, האדרנלין, חליפת הלחץ,
הג'נטקס הספוג זיעה. והיום. גם הדמעות המרטיבות את המשקף,
הכעס, האומללות וחוסר האונים גורמים לו להוביל ביצועים נועזים
מתמיד. קצינת חמ"ל חביבה מתריעה לו בזהירות על נתוני טיסה
"בעייתיים".
שוב צוללים לפנייה חדה בוואדי מחורץ. "9א ממשנה, אתה חוזר
אלינו?" "שעה שש שלך בדיוק מעליך." "9א מ9-ג, אתה איתנו?"
קול כועס נשמע מחמ"ל הטיסות. ערן עלה בקשר; "9א, תחזור למבנה,
הטיסה הסתיימה להיום, עבור".
"9א ממשנה, אתה קרוב מדי", זעק תומר סגנו. "9א, מה קורה איתך,
תמשוך למעלה, די נגמר, הולכים לישון."
ערן מקשיב בדריכות מחדר הפיקוד, כלא מאמין שהבחורה שיושבת כמה
מטרים משם במסדרון הארוך, ללא ספק נמצאת עכשיו באופן הכי
דרמתי שיכול להיות בראשו של הטייס הכי טוב שלו.
ורחל, ששמה לב שמשהו אינו כשורה, נדמה היה לה ששמעה בבליל
הדיבורים בקשר את השם ינון. פתאום הרגישה מועקה עצומה, כאילו
ידעה שסערת הרוחות הקשה קשורה בה בדרך זו או אחרת.
כמו זאבה הקמה להילחם על גוריה נעמדה פתאום בבעתה והחלה פוסעת
אל עבר רשרושי הקשר שהתעצמו ככל שהתקרבה.
שתיקה של שתי שניות דמתה לנצח. "ינון ינון", צועק תומר, "ינון
תענה לי!"
"ינון תמשוך בסטיק אתה בסחרור." "ינון תמשוך, תמשוך למעלה
לעזאזל", מפציר תומר ומתפלל שיש בעיה בקשר ושינון יודע מה הוא
עושה.
רחל עומדת מחוץ, מאזינה ללא קושי למתרחש, מחליקה גבה אל הקיר,
עוצמת עיניים דומעות וממלמלת בקול חלש "ינון תחזור אליי
בבקשה", ובאותה שנייה מיליון מחשבות חולפות בראשה; החיוך שלו,
העיניים הבורקות, הטיול במצפה רמון, הדירה המסודרת בבסיס,
הנוכחות המרשימה שלו, המתנות והפתק שהניח על מפתן דלתה, הכיפה
שסרגה לו, האיש המצחיק שפגשו בעיר דויד, הביישנות המתוקה שלו
בשעה שפגש את אמא, ידי הזהב שניגנו בפסנתר, השפתיים שרצתה
לנשק עכשיו, העקשנות הלא מוסברת שלה. כל כך רצתה להיות איתו
עכשיו, לפחות להיתלות על כנפי מטוסו.
"משנה, כאן 9ג, לדעתי יש כנראה בעיית קשר, בעוד שנייה הוא
איתנו". שתיקה.
אף לא הגה. לא במבנה הטיסה. לא בחמ"ל. אולי גם לא בעולם כולו.
שתיקת נצח. דריכות. כאילו כולם נעמדו דום לרגע.
חוץ מרסיסי כוס קפה שנשמטה מידיים רועדות ואלוקים אחד, שרק
הוא יזכור את הפנים הרטובות של ינון באותה שנייה שהוריד את
מסכת החמצן.
רק הוא לבדו ידע מה התחולל בנפשו. איך ירפו ידיו. איך יכבו
עיניו.
כמה חזק צעק אליו בגובה כמעט אפס רגל, באותו פתח של וואדי
ארור, שנגמר כעבור שתי שניות, ומה היה קורה אילו רק ידע.
ורק ילדה אישה אחת תאבד את המוהיקני האחרון שהבין שחייו אינם
חיים בלי האחת שהוא אוהב.