"אולי תשתו קפה? אולי תה? יש מיץ לימון.יש לי גם פטל, ענבים.
אולי משהו לאכול? יש פיתות, לבנה..."
אני מתעלם.
היא אוחזת בידי - "יש פיתות, לבנה, למה לא?"
זקנה בת שבעים פלוס מחייכת כאילו הבאנו אותה לגן עדן. מה יש
לה לחייך במציאות כזאת?
כן. זו היא ג'נין המקוללת. זה בדיוק המקום לאמוד את סף השפיות
וההיגיון שלך.
חולפות כמה שניות - פיצוץ לא רחוק, צעקה, צרור קלאצ', קרב
יריות והזקנה מנסה עדיין לאחוז בשרוולי המיוזע. "יש חלבה,
אולי תאכלו?" כאילו כלום לא קורה.
"כאן לבון 2, יש לנו פצוע קל, כנראה שני מלוכלכים על גג 408,
כרגע במגע, סוף."
הצוות של בנצי "נתקל", במתחם שלנו מצאנו רק זקנה חירשת שלעולם
לא תדע מה הולך פה.
בלי לחכות לפקודה אני קופץ לעמדה שלי - פינת חלון עם סורג
מעוטר.
אוחיון: "מי שמזהה יורה. ודיר בלקום לא להיחשף!"
מתארגנים בזריזות, אוחיון מבקש אישור להיחשף ולחבור למתחם של
בנצי.
חולפות שתי דקות של המולה ובנצי צועק בקשר: "תלתן, כאן לבון
אחד, איפה החילוץ?"
"כאן תלתן, תשע קטנות אצלך."
"תלתן, כאן לבון אחד, זה יותר מדי זמן, הוא מאבד המון דם, כמו
כן שיחכה לנו מעופף במנחת ארבעים."
"כאן תלתן, רות הישר."
קיבלנו דחייה לחבירה עם בנצי -
"לבון 3, כאן קודקוד, קבל שלילי, המשך משימתך כמתוכנן."
אוחיון, כרגיל, "מעיף לאוויר" שורה ארוכה של קללות.
כנהוג כמה יריות ויש בלאגן שלם בקשר. מעניין מי נפגע. כל כך
הצטערתי שלא וידאתי איפוס במטווח.
אני מנמיך את הקשר וכמו כולם, פקעת עצבים, מחפש על מי לירות,
בוחן כל מטר אפשרי בגבולות הגזרה שלי וחייב להודות שגם אני
קיללתי את "קודקוד" באותו הרגע.
על פי הדיווחים בקשר כנראה מדובר על פציעת חזה בינונית שחטף
זוננפלד, המקלען של בנצי, כנראה מרסיס רימון.
הלחות הנוראה, הדריכות והכעס גרמו לי להזיע כמו אחרי ריצת
חמשת אלפים ביום חמסין.
"אוסקוט אני אומר לך!"
"יללה, רוח מן הון..."
אוחיון תופס אותה בזרועה, מוליך אותה לחדר הפנימי, טורק את
הדלת ומתחיל לעבור בין כולנו.
"בהלול, דיר באלק, אל תחלום לי עכשיו, צא מהשוק ש'ך."
"אל תדאג אוחיון", אני אומר, ולא באמת מתכוון לוותר על
התענוג.
הוא ממשיך הלאה בין כולם.
תמיד הייתי חולמני משהו. אני חשב שזה בגלל שלא באמת רציתי
להיות איפה שאני נמצא, אז אני מחפה על זה באין ספור מחשבות
שאין להן שום קשר עם המציאות הקיימת, מה שגרם לי להיות סוג של
"מעופף", משהו שאף אחד לא ממש ידע כיצד לאכול אותו במקום שבו
האגוטריפ והמצ'ואיזם הם המזון העיקרי.
כנראה שבאופן מסוים השתלם לי להיות כאן.
הייתי כמו חתול עם תשע נשמות, איך שהוא תמיד ניצל שנייה לפני
שמעיפים אותו מאלף ואחת מדרגות.
מסתבר שהיו לי שלושה יתרונות בולטים -
האחד הוא שמעולם לא התלוננתי על שום דבר,
השני שהייתי הקלע "כוונות ברזל" הכי מקצועי ביחידה,
והשלישי שקור רוחי במצבי לחימה יכול להקפיא הר געש פעיל
בלפלנד.
ובעודי מרחף לי במחשבותיי הרחוקות תוך כדי לעיסת "קבאנוס
מארבים" אני שומע אותה דופקת על הדלת וממלמלת משהו בערבית
בלתי מובנת. עכשיו היא גם בוכה מין בכי קינתי, עם הרבה
"כאפות" על הפנים, בכי שרק ערביות זקנות יודעות לבכות. מסכנה,
מעניין מה עובר לה בראש עכשיו ובכלל מה היא עושה פה לבד, אולי
התמונה הגדולה שתלויה על הקיר היא של איזה בן שלה שנהרג.
מעניין מה גורם לה להתנהג אלינו כל כך יפה, אולי זה מפחד.
ואוחיון החמור הזה לא מסוגל להיות קצת עדין עם מי שיכולה
להיות סבתא של אמא שלו, קצת כבוד לכל הרוחות, לפני שבוע הוא
כמעט נתן סטירה לילד שבכה במהלך מעצר, בדיוק בשביל זה פיתחתי
הרגל חיובי לקחת סוכריות בכיס לכל מעצר כי ילדים הם ילדים בכל
מקום למרות שאבא שלהם פיצץ אוטובוסים בדיזנגוף וככה גם הפכתי
להיות "הגננת מצוות אוחיון שמחלק סוכריות לילדי החמאס". אתמול
אפילו קניתי סוכריות קפה כי נגמרו הסוכריות במנות הקרב, למה
לא? שיהיה להם בכיף.
אני שוב מביט בתמונה שמביטה בעיניים יוקדות מן הקיר. נראה
שהוא בן 17 או משהו כזה, יש לו מין   שפם מדובלל של נער מתבגר.
והזקנה, דרווישה, כך קוראים לה, בוכה ומדי פעם צועקת בקולי
קולות. אני חושב שהיא מתפללת עכשיו. אוחיון לא ניגש אפילו
להשתיק אותה, כולנו דרוכים והוא רק מסנן "שתשתוק הכלבה, היא
עוד תחשוף אותנו".
"בהלול, לך דחוף לה איזו סוכריה שתסתום", ואני באדישות
האופיינית לי, ניגש לחדר, פותח את הדלת, והיא שותקת, מסתכלת
עליי בעיניים דומעות ושותקת בפנים מתחננות, כאילו רוצה לומר
"אל תפגעו בי, בבקשה, אני לא קשורה לכל הבלאגן, אני רק רוצה
לחיות...". אני מחייך אליה חיוך ספק נבוך ספק מרחם, הלוואי
שידעתי ערבית.
"ששש..." אני מסמן, עושה קידה עם יד על הלב, נותן לה שתי
סוכריות קפה ויוצא חזרה לעמדת החלון שלי.
אין מה לעשות, המלחמה הזאת קורעת את הלב מכל כיוון שרק אפשר.
המטרה היא למצוא את האיזון המתאים ביותר כדי להישאר נורמלי.
אני חושב שאם חיילים ימקמו את עצמם באמצע הסולם שמתחיל ב"יפה
נפש שבא לך לתת לו איזו ווח'ד זפטה" ומסתיים ב"צמא דם עם
שיניים של טיגריס" יצא משהו מאוזן מאוד של כל מי שיש לו יד
ורגל בטרור ובעיכוב היציאה שלי הביתה בסוף השבוע: "פוצץ לו
ת'פנים".
האמת היא שלעולם לא אבין מדוע דמם של אזרחים פלסטינים סמוק
יותר מדמו של זוננפלד, הקשר של בנצי, בהתחשב בעובדה שאנחנו
יושבים כאן מעל עשרים וארבע שעות ומחפשים את אחד המחבלים
היותר מלוכלכים שהשטן ברא, מפני שבכל פעם שהייתה הזדמנות
לחיסול אווירי הוא היה מוקף אזרחים אז עכשיו לכו תסבירו לאימא
של זוננפלד שהילד של פטמה יותר חשוב מהבן המתוק שלה.
במתחם של בנצי, שהיה בעצם שני בתים מזרחית אלינו במורד הרחוב,
נהיה בינתיים שקט, המדונה באוזן חדלה להשתולל, שוב דממת
אלחוט.
פתאום היא בוכה שוב אבל בשקט. אני שומע את אוחיון לוחש לעצמו
קללות בקצב היסטרי ומסנן "למה היא לא שותקת, הכלבה? רק חסר
שהיא תחשוף אותנו, זה מש'חסר עכשיו."
ואני מחזיר לו בקונטרה וירטואלית כהרגלי. "למה שתשתוק? זה
הבית שלה, זכותה לעשות מה שבא לה!" ומת לומר את זה בקול.
החבר'ה מתחילים להיכנס לשאננות, כבר דרוכים יותר משעה ולא
מתפתח כלום.
ככה זה, דופקים כמה צרורות, אולי איזה רימון, נעלמים בסמטה
ולך תמצא אותם אחרי זה.
בטח נתחיל סבב שינה חדש.
השעה חמש אחר הצהריים, ממגדל המואזין הקרוב בקעו צללי תפילה.
אני שוב שוקע לי במחשבות מנותקות של עולם הכי יפה שרק אפשר
לדמיין, אין דבר שיותר שנוא עליי מאשר להקשיב ל"שיח קודקודים"
בקשר. אני מנמיך את ווליום המכשיר הקטן שיושב לו בצידו הימני
של הווסט ומתחיל לתכנן עפ"י סדר עדיפויות את סוף השבוע הכל כך
מיוחל שלי אשר גולת הכותרת שלו היא "מבצע מיה 47".
מושגים כמו "נוהל קרב" "דבקות במטרה" וקדימה להסתער" מיוחסים
אצלי רק לגבי בנות המין השני ובעיקר לגבי מיה בת השכנים,
הילדה הכי שמימית שאני מכיר, שכל "הסתערות וניסיון לכיבוש
יעדים מצד כוחותינו" העלו תוהו עד כה, מה שנותן הרבה מוטיבציה
ל"אגף המבצעים" לתכנן פעילות חדשה ללכידת יעד מספר "אחת"
בגזרה... מזה ארבע שנים שהמחבלת הכי יפה שאני מכיר זורעת הרס
וחורבן בלבי ומטילה חתתה על גלי הנעימות העדינים בדמיוני.
הפעם החלטתי, ובניגוד למדיניות הקיימת, לחתור לסיכול ממוקד
היטב - פשוט לתקתק על דלת ביתה באישון לילה, חמוש באמצעי
הלחימה הכי הכי מתקדמים שהסופר-פארם, האופנה ויצרני הרומנטיקה
למיניהם בראו ולומר לה - "מיה, קיבינימט, את לא מ'בינה שאני
מת ע'לך".
לא חולפות חמש דקות ואני מבחין בתזוזה בגג שנמצא שלושים
וחמישה מטר מולנו. שנייה אחר כך קנה-קלאצ' ומבט חודר כל כך
מוכר.
בו בזמן עם הקפאת מחשבותי "מנגינת הקלצ'" המוכרת מתנגנת
לעברי.
אני משחרר כדור בלי להספיק לומר דבר.
אני יכול להישבע שראיתי את הכדור במעופו כמו ב"מטריקס" מפלח
את מצחו הגבוה. אני לעולם לא אשכח את המבט החודר הזה, המבט
הכל כך נחוש והעיניים הכי מוכרות שיריתי בהם אי פעם.
פעימות לבי דופקות בקצב מסחרר, אני מרגיש רטוב לחלוטין.
רואה אותו נופל לאחור.
קליע אחד פוגע בסורג הירוק של החלון שלי, כדור שני פגע בקיר
שמאחוריי, אני חוטף "ריקושטים" חזקים בלחי שמאל ורסיס קטנטן
בעפעף ימין.
אני יורד, ממשש את לחי שמאל לראות שהכל בסדר, קצת דם, לא
נורא, נקווה שלא תישאר צלקת.
שומע את אוחיון מדווח בקשר ואת הירי המטורף של כל החבר'ה לעבר
הגג שממולנו. פתאום אני בכלל לא איתם, אני צונח על הקיר, נורא
רועדות לי הידיים.
הדם נוזל לי על צווארון החולצה, הרעש מחריש האוזניים והכאב
החד מעל העין מתערפלים בראשי.
מבטי המבועת נתפס על זוג העיניים שבתמונה המנופצת מקליע של
קלאצ'.
ובו ברגע הבנתי שהנשמה שכרגע שחררתי עדיין בוהה בי בעיניים
ירוקות ובשפם מדובלל...
ובעוד קולות המלחמה שבים לחושיי תיקנתי את הקונטרה
הווירטואלית שלי:
"למה שלא תבכה? אנחנו הולכים להרוג לה את הבן!"