כשהגעתי הקלפים היו עדיין בתוך הקופסה, אבל האוויר כולו כבר
היה אפוף עשן סיגריות וריח חזק של בירה.
פשטתי את המעיל, הנחתי אותו על המשענת של הכיסא, והפניתי את
המבט לשולחן מספר 8.
לא נדרשה לי יותר משנייה להבין שלא ממש איחרתי... החולצה של
נאש עוד הייתה מיוזעת במקומות שונים (למרות המיזוג הנעים
במקום), אנתוני וקווין עוד עמדו מאחורי הכיסאות שלהם ודיברו,
וסטיב היה עסוק בבניית הפירמידה מז'יטונים שלו.
"הרגילה שלך, מיסטר אוסטין?" שאלה אותי ליסה, המלצרית הקבועה.
"כן, תודה ליסה. תתחדשי על התספורת", אמרתי כלאחר יד, וטפחתי
על כתפו של אנתוני.
"תודה מיסטר אוסטין. רק אתה שמת לב", היא אמרה כשגבה כבר
מופנה אלינו.
עשר דקות מאוחר יותר, קולות המשחק עטפו אותי לגמרי, וכל
השאר כאילו נמחה:
נקישת הז'יטונים כשהם עוברים למנצח, רעש הקלפים הנטרפים ע"י
נאש לפני כל סיבוב, ההכרזות הקצרות של העלאות ופרישות,
והשתיקה הרועמת שביניהם.
פעם עוד היינו מדברים בין לבין, היום כולנו מבינים שדיבורים
הם למקום אחר. מה גם שלא הרבה משתנה כל שבוע.
ההתחלה לא הייתה מסעירה במיוחד, כולנו שיחקנו בזהירות, מחכים
לראשון שייפול כבד, כדי לצבור עוד ז'יטונים ולהעלות ת'הימור.
סטיב הצית לו סיגר חדש, קווין לעס מקל של מסטיק מנטה, ואנתוני
החזיק סיגריה בוערת בין אצבעות ידו הימנית.
ליסה הגיעה עם כוס בירה בווארית נוספת בשבילי.
נאש גרף את הז'יטונים שהרוויח בסיבוב, והחל לחלק שוב.
" אתם יודעים ", אמרתי פתאום, מפר את השתיקה, "אם הייתם
אומרים לי אז שנשחק פוקר גם עוד 20 שנה, לא הייתי מאמין לכם
בחיים", כולם הסתכלו עליי בהפתעה.
"אז אולי הגיע הזמן שתתעורר", אמר לי קווין. מוזר, הוא נשמע
כמו אבא שלי. הוא גם נראה כמוהו.
"אופיר תתעורר, יש עדיין דבר כזה שנקרא לימודים. קום". האור
נדלק פתאום, ושמעתי את הדלת נסגרת שוב.
התיישבתי על המיטה, משפשף את העיניים מהדבר הצהוב הזה שנדבק
אליהם, ניסיתי להיאחז במה שראיתי עד לפני חמש דקות. משום מה,
הרחתי ריח חזק של בירה בווארית.
בוקר טוב. | 