נפגשנו בגן-עדן,
את, אני ואלוהים,
את בכית, אמרת שאת מאושרת,
זה באמת היה גן מדהים.
נגענו זה בזו בתנועה סיבובית,
מהלב לידיים, מהידיים ללב,
לא חשבנו לרגע, לא הייתה שום תוכנית,
רק לחיות ולגעת, לשתוק ולהתקרב.
ואיזה שקט שהיה שם, איזה שקט,
יותר שקט משיכולים להכיל האוקיינוסים כולם,
את בכית, אמרת שאת מנותקת,
שאלתי: "ממה?", ענית: "מהעולם",
לא ידעתי על מה לכל הרוחות את מדברת,
לא ידעתי, בעצם, שום דבר,
רק אחר-כך גיליתי שטעמת מהתפוח,
מהתפוח המתוק עם הטעם המר.
בתוך עיניו של הנחש, ניתן לראות יותר מידי,
תשובות לשאלות שאין בהם אמת,
את בכית, צרחת: "נמאס לי מחיי!",
והאל הטוב החל בנו בועט,
זה לא שגורשנו מגן-עדן,
פשוט הטעם של האוויר נהיה תפל,
התחלתי לשחק עם הנחש, היה לו "תקן",
בימים הייתי ישן, בלילות שואל.
וכל שאלה, כמו גלימה עצומה וסגולה,
שגדולה על בינתי בכמה מספרים,
את בכית, אמרת שאת אומללה,
אני התחלתי לשתות ולצעוק, גם כתבתי שירים,
כתבתי וחשבתי, ולא מצאתי מנוחה,
לא הצלחתי לראות את הגן כמקודם,
הלכתי וחזרתי, בלעדייך, בלי האל, בלי שמחה,
את התחלת לאכול יותר תפוחים, ולשים אודם.
נפגשנו בגן-עדן,
את, אני ואלוהים,
נחש השכינה הפריד בינינו,
התפוחים שלו באמת נתנו ראש מדהים,
וכשכבר לא יכולנו לראות ממטר,
וערפל כבד ועצוב כיסה את הגן,
את בכית, אני אמרתי: "יהיה בסדר",
את בכית, גם ככה, רוב הזמן. |