טילים נופלים על חיפה,
יושב בתל-אביב, כותב,
איך הסכסוך שוב מתלקח,
כמו אריה שמתעורר רעב,
שב ומשחר לטרף,
הוא ניזון בתכל'ס רק מדם,
הוא שואג בכדי להרשים ולהרתיע,
וגם כשהוא ישן, הוא אף-פעם לא נרדם.
סכסוכים לא נפתרים בתקופת חיים, קראתי,
עניין של מאתיים שנה, בערך, לרוב יותר,
משתנות התקופות, משתנים הזמנים,
והפזמון הארור רק חוזר וחוזר,
וכשהוא הולך, הוא נשאר, מסרב לעזוב,
מתחת לשטח, מתחת לווריד,
איך מורשת הקרב הפכה לה, מכורח,
לסוג אווילי של חזון לעתיד.
טילים נפלו היום בטבריה,
הם נופלים כבר חודש בשדרות,
יושב בתל-אביב, כותב,
באין אונים, בלית ברירות,
עטוף בשקט המתוח, בתכריכים של הבנה,
רואה יונים בכיכר דיזינגוף,
חושב על היונה הלבנה.
היא אף פעם לא ספרה אותנו.
היא התבגרה, היא הזדקנה,
קראנו לה בקול קינה,
אך היא כלל לא נועדה לנו.
מתחלפים הקולות, משתנים הזמנים,
ולמדתי שאסור לסמוך על יונים.
מסוקים חולפים בשמי תל אביב,
חלקם ממשיכים צפונה, אחרים לדרום,
שוב יושב וכותב, וחושב, ויודע
שאין לי, בעצם, ממש מה לתרום,
מה התועלת במילים, אמרו לי,
כשאף אחד לא מדבר?
הכבשים תמיד ילכו כעדר,
בין אם לשחיטה או לבאר,
ואין שום אחו, רק שדות של קטל,
אך הן הולכות, שבויות, אחר החליל,
ולא חשוב שקשה ואכזרית הדרך,
שאין שום קטע שנראה כשביל.

14.7.06