"נו נולי תקפצי כבר למים, ממה את כ"כ מפחדת?" אתה שואל אותי
בפליאה בקול התמיד כ"כ בטוח שלך ואני עומדת שם, על שפת הצוק
בקושי מצליחה להסתכל על המים שמסנוורים אותי מלמטה.
מתרחקת כמה מטרים ושוב חוזרת חזרה. מרגישה את האבנים בכפות
הרגליים, לוחצות לי על הבשר מותירות בו חריצים אדומים.
לא כמו החול הרך בחוף גורדון שרק דיגדג וגרם לי להרגיש כאילו
אני הולכת על שטיח של קטיפה ואתה הנסיך ואני נסיכה והכוכבים
הם בעצם נוצצים שאלוהים בכבודו ובעצמו פיזר לנו והאויר נקי,
כזה מלוח שממש אפשר להרגיש את הטעם שלו בקצוות של השפתיים
וכ"כ רציתי שתתן לי יד וניהיה רומנטים כאלו כמו הזוגות
מהסרטים, אבל רק אמרת לי: "היי נילי כבר הגענו עד הגבול עם
יפו צריך להסתובב בחזרה."
כאילו שיפו היא סוריה ואסור להכנס לשם.
אני בוהה ברצפה מפחדת להביט על המים, על כמה הם רחוקים.
מפחדת להסתכל על המבט המלא צפייה שלך ולראות איך לאט, לאט הוא
מתחלף לאכזבה שקטה, בלתי נסבלת יותר מכל משפט תוכחה אפשרי.
תמיד זה היה ככה אצלך, מבט אחד ואני משתתקת. כמו אז אצל דני
בקפה כשכולם דיברו על כמה יהיה כיף בתיאלנד ואיך נעשה סנפלינג
ובנג'י ועוד כל מיני פעלולים, שבעיני נועדו רק ללוליינים
מקצועים בקרקס שמקבלים בתמורה ים של כסף, ורק אני ישבתי
ושתקתי ולא הבנת למה ואחרי זה בבית שאלת: "נילי את בטוחה שאת
רוצה לנסוע? בכלל לא נראת מתלהבת." ואני עניתי: " בטח, בטח
שכן." בקול הכי משכנע שהצלחתי לגייס אבל כבר הבנתי שקלטת שאני
פחדנית. לא כמו מיקה החברה הקודמת שלך שרק חיכתה שתעיף אותה
באויר ותפלש אותה בעפר ותעשה לה עוד השד יודע מה.
אני מרגישה איך העור שלי נשרף לאט, לאט ואיך הגנים של אמא
מתחילים להשתלט לי על הפנים וכבר מדמיינת את הנמשים שצמחו לי
שם, ממש כמו הילדה הג'ינג'ית הזאת מהסדרה שאחי רואה בטלויזיה
כל יום בשעה שתיים, בדיוק כשהוא צריך להכין שיעורים ואמא
צריכה לנוח ואיך כל הזמן הם רבים על זה כאילו לא ניהלו בדיוק
את אותה השיחה אתמול ואם במקרה אתה אצלנו אז תמיד אתה מרגיע
את הרוחות בדיוק באותם המשפטים שלא מפסיקים לעבוד על אמא שלי
כבר במשך שנתיים.
"נו נולי מה קורה איתך עוד לא קפצת?"
אני שומעת את שירה צועקת לי מרחוק, מדלגת לעברי בבגד ים אדום
פצפון עם חיוך ענק מרוח על השפתיים וכל הגוף שלי מזיע ואני
שונאת שעכשיו אני בטח מריחה כמו דודה פרומה שכל פעם שהיא באה
לביקור צריך להזמין אח"כ פוליש ווקס ומנקה ומטהרת רק כדי
להוציא את הריח שלה מהבית שלנו.
אני סופרת בראש עד שלוש מרגישה את הלב שלי דופק כמו לפני הפעם
הראשונה ששכבנו, מרגישה כל נשימה, מרגישה איך המח שלי ניהיה
צלול והכל מסביב שקט, מתקדמת קדימה עוצמת עיניים ואז -
עפה באוויר משוחררת. חופשייה סוף-סוף.
המים עוטפים אותי, קרים ובטוחים. מעבירים בי צמרמורת נעימה.
אני יודעת בוודאות   מה אתה חושב עכשיו. מדמיינת כל תו בפנים
שלך, אפילו לא צריכה להביט למעלה כדי לראות שצדקתי.
ככה בדיוק אני רוצה שתזכור אותי. מאושרת.