ריח של טחב בבית הקברות.
נינה עומדת לבדה, שיער בהיר מבצבץ ממטפחת שחורה. עינים מחוררות
אותה מכל עבר.
עדיין זקופה; עדיין אפשר להתוות את מלאות שדיה מבעד לסוודר
האפור הקל שהיא עטויה בו הבוקר.
עדיין מתעכב עליה המבט. כל מבט.
אבל היא איננה ניגשת אל האלמנה. לא יכירנה מקומה שם.
בשקט היא מתבוננת, משוריינת במשקפי השמש, בראשים הסבים הניצבים
בתור מנומס ללחוץ את ידיה של זו הניצבת למראשות הקבר, בין
הפרחים והשמש המשחקת בין העצים, מנקרים קלות בשתי לחיים לא
צעירות, מרפרפים ריח של חליפות כבדות וצמר יקר, ממלמלים משפטים
ידועים, ופורשים לאט.
שנים דימתה לעצמה איך האנשים האלה מתארחים בביתה שלה, מרפדים
בנוכחותם הנכבדת את אהבתם שלהם, מאשרים שהאור יפה לה כמו
החושך.

זו המולכת על הקבר, חמושה אף היא במשקפי שמש. תחרה שחורה
מסוככת על פניה, שוליה מלחכים חזה כבד. אצבעות ידיה עדיין לכה
אדומה, אותות ברורים לחפזון שבו נקטף מאתן, משתיהן.
אבל הבכי של נינה מוכרח לגווע על הסף, להתאפק, להדחות, לאחר
כך, לאפילה, כשתחזור אל הבדידות שלה בדירה הקטנה.
דמעות שלה עכשו וכאן ירעילו את המחזה, היפה כל כך, המתרחש פה
כסדרו, כהלכתו.
כמו סצינה מתוכננת היטב. כמו שהוא היה אוהב.
גם מכאן תגורש בבושת פנים, אם תעז לחזור באור יום, לגעת באדמה
שמחבקת אותו עכשו במקומה.

במטבחה, מול החלון המלבני, המוצף אור מדרום, כמו שהיא אוהבת,
היא מסבנת את הכלים, ומבקשת להתענג על חום המים. רוח קטנטנה
מרפרפת על הוורדים באדנית. השמש והרוח לא חדלו ממהלכם.
כעס גדול, ענק, מציף אותה בוודאות ברורה.
ככה ברח מסודר. ככה הכשיל את התכנית.
שהרי יום אחד יגורו בעין כרם, בבית גדול ולבן שצופה אל הר ועצי
זית.
מוסיקה קלאסית תשוטט בחדרים. אור של שמש יגיה זהרורי אבק
זהובים אל השטיחים הכבדים.
הזמנות לפתיחות של תערוכות וערבי תרבות ייערמו על השידה
בכניסה. ספריה מעץ כהה תציג לראווה איחודם של ספרים שלוקטו
בערים רחוקות, זמנים נפרדים, עם בני זוג נפרדים, כמעט ונשכחו
בשקיות בבתי קפה, נסעו במזוודות, רק כדי להפגש אחר כך, פעם
בשבוע, קבוע, קרן אור בשגרה של עצב אחר.
בעין כרם יוכלו, לאט, בזהירות, להפגיש אפילו את הילדים. אולי
יבואו נכדים. שלו ושלה.
יקח זמן כמובן. הבת הקטנה שלו כבר תלך אל הצבא, ורק אז יוכל
להניח את מירי בשקט. אחרי שתבהל, אחרי שתתעשת, אחרי שישלם לה
יפה, הרי לא אשמתה שנקעה נפשו.
אבל בסוף יבואו השנים שלו אתה על סיומן.
כבר תשע מהן בתעתוע נמשך, כפול.
אבל מי מאתנו הוטעתה יותר.
שהרי המנחמים באים עכשו רק אליה, אל זו שרומתה בטבעת הזהב.

והלוא היו שם, בין האדונים הכבודים בחליפות היקרות, כל כך הרבה
שעשו כבר "סטאנטים" ומעקפים ואלוהים יודע מה. כל כך הרבה
התאוששויות אחרי מיני טרגדיות קטנות.
כמו תכשיטים הם נושאים אתם, את הסיפורים על איך כמעט כבר לא
היו פה. תמיד משבצים אותם במשפטים הקבועים של לך תדע, והחיים
קצרים, ואכול ושתה.
והם אוכלים והם שותים, והם נכשלים בהתקפי לב ואירועים מוחיים
והם ממשיכים הלאה, לאכול ולנאוף ולצחוק ולבקר באופרות
ובתיאטרון ובמוזיאונים. החיים קצרים.
והוא, כמו בובת וודו מסומנת, ככה הוא נופל לה כמו אפס מאופס עם
התקף לב פשוט אחד.


ב

צלצול טלפון מחריד אותה משנת אחר הצהריים אליה נשמטה לבסוף,
נטולת אנרגיות.
טלי? טלי. מטופלת חוזרת. כבר שנתיים מאז שהפסיקה את הטיפול.
הן קובעות פגישה, בקליניקה הקטנה שלה, בדירה הזעירה והמעוצבת
שלה ברחביה.
חדר שינה אחד, סלון, והקליניקה.

רחוב שקט, מוצל, עץ צאלון שכבר ראה הכל מאהיל על המרפסת סגורת
התריסים בדירה "שלהם".
פעמוני רוח מן הדירה של הסטודנטים מלמטה מנקבים בשקט שעומד
ביניהם לפעמים אחרי מעשה האהבה. האהבה?
כאן חיכתה לו, מפלט זמני, עד שיאזור גם הוא את האומץ למה שקראה
לו "קפיצת הראש".
היא קפצה ראשונה. גם כדי להראות לו שאפשר.
היא תוכיח, לו, לעצמה, לעולם כולו, שהתאוריה המקצועית שלה כן
עובדת. אין יד ענקים.
הכל תלוי במה שאתה עושה. אפשר להשיג הכל, בזכות התמדה ואומץ
וגיוס כוחות הנפש.
לשם כך ממש כוונו כל אלפי השעות בלילות בספריות, בירושלים,
ובקיימברידג', ובמכון הפסיכואנליטי, כל שעות ההדרכה אצל
פסיכולוגים בכירים. לשם כך נמלטה מן הנשואין העגומים שלה, מן
הילדים שרק הפריעו, עד שסוף סוף גדלו. ככה נבטה ולבלבה התאוריה
שפיתחה בחריצות, המאמרים שכתבה, המוניטין שצברה.
היא תהיה הגורו החדש.
לא סתם עוד אמירה ערטילאית בדבר האחריות לגורל. לה יש גם
הוראות שימוש. לה יש גם ההבנה העמוקה וגם היכולת הדידקטית
המתאימה, מה שלא היה לכל מי שניסה זאת לפניה.
ואם יהיה צורך, היא תדגים בעצמה, במו חייה: איך משנים את חייך
במו ידיך, הלכה למעשה.
לא עוד אריקה ג'ונג, אלא נינה גריבסקי. שננו את השם.

מכורסת הקטיפה שלה, מוגנת בשמלות הארוכות שלה, באור הרך שהיא
דואגת שיווצר על פניה בזכות המנורה שהועמדה מאחוריה, היא מניחה
למטופלים שלה להזיע, להתפתל, לבכות, להתחנן.
היא מאלפת אותם.
ככה, היא נזכרת, ניסתה לאלף גם את טלי, זו שמבקשת עכשו מן הסתם
לחזור לטיפול.
היא מצדה היתה בסדר. כלום לא אמרה לה שלא נכון יהיה לה להפסיק
את הטיפול? שהיא עלולה חלילה לשקוע בדיכאון, להתגרש, להתאבד;
שהטיפול מציל אותה.
אבל טלי קבלה אומץ, אלוהים יודע מאיפה או ממי, והעזה לעזוב.
ועכשו, כמו כלבלב קטן המוקיר את היד החולקת לו עונג, הנה היא
שוב חוזרת.

היה בה משהו מרגיז, בטלי הזו.
היו לה רגליים שזופות בחצאיות קצרות ועיניים חומות שדמעו
בקלות. היתה לה הליכה רכה, סניקרס צהובים, וקול מתחנחן. היה לה
אוצר מילים משובח, ויכולת יוצאת דופן להכנס למעגלים מחשבתיים
שאין מהם מוצא, שהצריכו מן השומע מאמץ אינטלקטואלי של ממש כדי
לזהות את הכשל הלוגי.
יואל, הבעל של טלי, כנראה בוגד בה קצת, אבל הוא מפרנס נפלא,
שמאפשר לה חיים נוחים כל כך.
העבודה שלה כמתרגמת מגרמנית (צריך היה להיות יתרון לאמא יוצאת
אוסטריה ויוצאת שואה) קטנה עליה, אבל אין לה כוח להתחייב ליותר
שעות, וככה היא נשארת תלויה בו ביואל.
הכל קשה לה, וחבל לה שככה, וחבל לה שאחרת.
ואז יום אחד, כשטלי מתלוננת שחבל לה שיש לה רק שני ילדים, אבל
אין לה טעם לעשות עוד אחד, כי היא בטח תתגרש בסוף מיואל, נינה
שומעת את עצמה נובחת:
תגידי לי טלי, למה את כל כך חמדנית.
היא רק בת שלושים וארבע, טלי, וכל מה שהיא צריכה זה להפסיק
להתפנק.
טלי, ירוייה, מתכווצת בכסא הפציינטית, נזופה כראוי.
כמה קל היה להכניע את טלי.
נכון שאת רוב העבודה עשתה כבר מזמן האמא-של-טלי, מעיין לא אכזב
לקיטוריה של טלי בשיחות שלהן.  נינה משתמשת בחומר הזה במיומנות
של שחקן שח קר רוח. כל מה שצריך זה לומר לטלי משהו מעליב
קטנטן, והיא הופכת בידיה של נינה כחומר ביד היוצר. טלי מיד
תתקפל, תדמע, תתנצל, כמעט אסירת תודה על שלולית הרחמים העצמיים
שנינה מטבילה אותה בתוכה, שלולית בוץ מכוערת, אבל, אהה, מוכרת.

אלא שפה, שלא כמו אצל אמא-של-טלי, צריך גם לשלם בסוף השיעור.
טוב מאוד, חושבת נינה, שתלמד סוף סוף שאין ארוחות חינם. יש
מחירים. ככה אני מחנכת אותה.
היא לא יודעת את זה, אבל היא פציינט הדגל.
אבל יום אחד טלי מעזה להפסיק את הטיפול, והיא מודיעה על כך
לנינה בנחישות תמוהה בסוף הפגישה.
נינה אינה מוכנה להעלב. היא מלווה את טלי אל הדלת, מבקשת לראות
דרך מבטה של טלי את התפאורה הרכה, היופי שטרחה עליו סביב,
הפמוטים מצוחצחי הכסף על מפת התחרה מבלגיה, באך המתנגן מקול
המוסיקה בסלון הריק, הוורדים המתפוצצים מחיוניות באדנית על
חלון המטבח. היא מרגישה בכל זאת מנצחת.
"איך את מצליחה כל כך יפה עם הוורדים?" טלי מתחנפת אל נינה,
מעזה פנים, כאילו עכשו נהיו פתאום שוות, שתי נשים המשוחחות על
ורדים באדנית.
"משקיעים אז מצליחים" - מתכווצות השפתיים של מי שהיתה אמורה
להיות התחליף לאמא-שלא- היתה -לטלי, לא לפני שהשטרות של טלי
נמנים אל כף ידה של נינה.

טלי נמלטת, זנב סוס מתנפנף, אל המכונית היפה שלה שחונה בקצה
הסימטה.





ג

כשהתאהבה בו היה ד"ר נחום פרדקין איש רך, טוב, חכם, מרגיע,
נוח, מעריץ, נרגש מעצם קיומה בחייו.
והרי אינך מתאהב אלא בפנטזיה שלך.
לא זיהתה בו דבר בהתחלה, כשניגש אליה בכנס ההוא,  על גוף ונפש,
בו נפגשו לראשונה, מפגש בין רופאים ופסיכולוגים, אחרי ההרצאה
שלה, יורדת מבמת הנואמים.
איש נמוך, שמנמן, מקריח, ממושקף.
עוד אחד בחבורת הרופאים שנדחקה אליה, ממלמלים דברי כיבושין,
זוללים במבט את חלקת מחשופה. עוד אחד ששם לב מן הסתם לרגליה
היפות,יותר מאשר לתוכן ההרצאה.

"הרבה דברי טעם אמרת שם, ד"ר גריבסקי". הוא אומר לה, לוחץ את
ידה.
מה כבר נאמר כאן שלא שמעה אלף פעמים קודם.

"מדבר ממקום של כוח" נימקה לעצמה אחר כך "כאילו נוטה לה חסד."

ואז התעורר עניינה.
"לא בטוח שאני מסכים עם התאוריה שלך."  הוא מעז. " את בוודאי
מכירה את המשפט על "הכל צפוי והרשות נתונה. אבל יש לך כמה
רעיונות מעניינים במיוחד, ומנוסחים להפליא.  מרענן לראות מחשבה
כזו אצל פסיכולוגים.  מתחשק לך לשתות משהו? "

משועשעת, איך זה שהיא, שרק גבוהים וחזקים ומנצחים משכו את
תשומת לבה מאז ומעולם, נענית לחיזורים הזהירים שלו, מין צפרדע
שמנמנה וחצופה ששום נסיך לא יכול לבקוע מתוכה.
שהרי שמעולם לא יכול היה לחלום על אשה כמוה.
מהר מאוד הבחינה שאינו עונד טבעת. מהר מאוד, כבר בשיחה הראשונה
על הבר, אחרי כוס ייין אחת ונוכח אוזנה השומעת, התלונן מרה על
נשואיו.
התגרתה בו, קלות, נהנית מן המחשבה שמן הסתם אינו רגיל
לפלירטוטים.
להפתעתה, לא התמסר מיד.
מצויידת במיטב הבנתה הפסיכולוגית, ייחסה זאת לחוסר הבטחון שלו,
חוסר הנסיון שלו.
טרף קל. חשבה לעצמה.

וככה זה התחיל.
בעיניו המעריצות השתקפה לעצמה יפה מאוד, יפהפיה, כמו שתמיד
חלמה, כמו כשהייתה קטנה.
בשבילו היתה נסיכה. בלתי מושגת. בדיוק כמו שרצתה.
הוא נהג בה בזהירות גדולה, כמו בשושנה עדינה, כמו במי שלא בטוח
אם יזכה לחסדיה.
"את מדהימה". היה אומר. "לא פגשתי אשה כמוך מימי."

"מה מצאת בי? אמר לה פעם "תגידי לי מה מצאת בי."
כמו מי שעוטפת בפיג'מה את התינוק המתפנק שלה אחרי הרחצה, נענתה
לרכות המצופה ממנה, נתנה לו מה שהוא רצה. מה שחשבה שהוא רוצה.

"אתה טוב וחכם ורגיש" - עשתה עמו חסד - "ואתה מעניין אותי."

אבל בלי משים חמק אל תוך נשמתה.
תפש את מעייניה בבוקר, בצהריים, בערב.
פרחים, ספר שירים, טיול בשוק הפשפשים, פיקניק בחוף הים, פגישות
קבועות, מכתבים. מי היה הראשון שדיבר על בית בעין כרם, פעם,
כשיהיה אפשר, כשיהיו פנויים מכל המחויבויות הקיימות.
לפעמים נדמה היה לה שהוא מזהה, אולי אפילו טוב ממנה, את הכמיהה
האדירה שלה לקבלה מוחלטת, להערצה, להבטחה של משהו אחר.
אולי בעצם לזה חכתה כל השנים. אולי זה פשר החמיצות הקבועה
המלווה את חייה כצל. אולי באמת יש כאן איפה שהוא, ציפור כחולה,
גאולה, איכות אחרת.

אבל לפעמים נדמה היה לה שאולי הוא המשתעשע.
ואז מצאה עצמה, כמו בנעוריה הרחוקים, מתייסרת כשלא טלפן.
מפרשת למה התכוון כשאמר כך וכשעשה אחרת.
ואז החל לומר שעם הזמן היא לא תסתפק בו. היא ראויה ליותר, והוא
לא באמת יכול לתת את זה. הרי לא יפרק את המשפחה שלו כיום. כל
הסיפור אתה מטלטל אותו טלטלה גדולה, והוא איש שצריך יציבות.
הוא פוחד לאבד אותה. אבל גם פוחד לפגוע בה.

נינה לוקחת החלטה מקצועית ומעצימה את מינון הבטחון.
כמו על תינוק סרבן היא מרעיפה עליו מילים טובות, חמות,
מרגיעות.
היא מעתירה עליו מתנות; היא מקשיבה לו גם כשהוא משעמם אותה עד
מוות, עם תככי בית החולים; היא משקרת אם צריך; היא מנחמת גם
כשאפסו כוחותיה.
מעט מעט הפך למשימת חייה.
בהתמדה, בהשקעה, בחמלה מתמדת. ככה משיגים, יגעת ומצאת -
תאמין.
כלום לא כך בדיוק היא משננת לפציינטים שלה?
להתאמץ, לנשוך שפתיים, לתת, ולתת. להשקיע. להתענג על הנתינה.
בסוף הוא ישבר, בסוף הוא יגמר, בסוף יגיע אל סיפה בעיניים
דולקות.

מפה יתחילו החיים האחרים. החיים הנחלמים. אלה שחיים האחרים.
אלה שאת מבטם השאנן היא מבקשת לפענח ברמזור, מעבר לזגוגיות
אטומות המזגן.
אלה שלא צריכים לבוא לטיפול;  אלה שמתחברים אל הסיטואציה שלהם;
שחיים בתוך העור של עצמם, ככה פשוט ונקי.  

אולי שם, בבית הלבן והגדול בעין כרם, תבוא פתאום עדנה גדולה,
איכות אחרת, כזו של האחרים.
אושר אחר יהא מזומן לה. היא רק צריכה להתמיד, לעשות מעשה,
לירוק דם, להעז לקפוץ.

ד

מעט - מעט נצרפה דמותו ונשקפה צורתה האמיתית, המכאיבה. מעט מעט
נעכרה הצלילות.
נדהמת הבחינה כי לשווא היא מחפשת בו את המית הלב, את הערגה, את
החמלה, את הגעגועים, את הרוך.
במסעדה רומנטית הוא אינו מחזיר את ידו ליד רכה, שהיא מושיטה
אליו, מתפנקת.
בקול מוכיח הוא מדבר אליה.
לא עכשו, לא כאן. מסתכלים.
בלב לא שקט היא שומעת איך הוא עומד להתמנות למנהל המחלקה
הפנימית בבית החולים.
קידום מהיר ולא צפוי. מזל גדול, או נסיבות, או אולי הוא באמת
ראוי.
תהתה בינה לבין עצמה מה הקשר לאומץ שהיא נוסכת בו כבר כמה
שנים.
לאן כל זה הולך.

ה

איפה שהוא במהלך הדרך, כשמלאו להם שש שנים, והתאוריה שלה כבר
בשלה וכיכבה בכל כתבי העת הנחשבים, כשהקליניקה התפוצצה מרוב
מטופלים, החליטה שעכשו הגיע הזמן לעשות מעשה.
בשיחת ערב פשוטה אחת, של סלט וקוטג', אמרה סוף סוף לבעלה את מה
שביקש לשמוע כבר שנים: שהוא משוחרר. ממנה, מסיוטיה, ממורת
רוחה, מכיסופיה, מתלונותיה.
השקט בו הגיב צבט לה. אבל היא לא עומדת לבזבז על זה אנרגיות.
היא בדרכה אל ההגשמה.
פגשה עורכי דין (נצנוץ לא ברור מאחורי המשקפיים, שיקים
דחויים); הצטדקה בפני הילדים (עגיל באוזן ומבט מזוגג); פתחה
חשבון בנק, חפשה דירה. (מתווכים, המון מדרגות).

שכרה את הדירה ההיא ברחביה עם עץ הצאלון ופעמוני הרוח, הדירה
הזמנית, עד לחלום המשותף של עין כרם. והודיעה לפציינטים על
שינוי הכתובת.
ככה פשוט. כמו כלום, עשתה מעשה.
כמו גדולה.
מתרוננת, התחילה לרהט את הדירה הקטנה, בשבילו, בשבילה, בשבילם.

אנרגיות טובות מלאו אותה כשהיא נודדת בין חנויות של כלי מטבח,
מצטיידת בצלחות, סכו"ם, כוסות בירה ענקיות, כמו שהוא אוהב. כמו
זוג צעיר.


ו

איש קטן, פרופ' פרדקין.
הוא לא אוהב את מנהל בית החולים, והוא לא יכול לסבול את הסגן
שלו.
רופאים הם אנשים קטנים. הוא אומר.
מתחילת הפגישה הוא מקטר על המלצרית. הוא מעיר כמה מכוערת השמלה
של הגברת שיושבת מאחוריהם במסעדה. כמה מגוחכים נסיונות הליטוף
של הגבר המזדקן המסב עמה אל השולחן.
מכוער. הוא אומר.
מכוער. היא חושבת. אבל לא על הגברת והמזדקן.

בפגישות הקבועות שלהם, שני ורביעי, הוא כמעט תמיד עסוק
בטלפון.
תמיד יש משברים במחלקה, רופא שלא הגיע, חולה שכמעט מתפגר.
בשעתיים היקרות שיש להם ביחד, הוא מדפדף בעתון כשהיא מספרת לו
על הליכי שלום הבית שפתח בהם בעלה.
הוא מהנהן, הוא מהמהם, הוא עסוק.
הוא ממשיך לדבר על אשתו בתיעוב עמוק. היא משעממת אותו, הוא
אומר. לא כמוך, לא כמוך, שאת כולך אש וסערה ויופי . פנימי
וחיצוני. כמה שהוא מדבר יפה.
אבל הוא מבטל פגישות, ומזכיר שגם ילדים בצבא  עוד צריכים שני
הורים בבית.
"כל שמגרש את אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות", הוא
אומר לה, וזיק חכם מרצד לו מאחורי משקפי הזהב.  "מסכת גיטין".

אהבה את הציטטות האלה, הגם שזו המסויימת לא נעמה לה. הרי היא
אוהבת את הידע שלו, במקורות, בתיאטרון, במוסיקה, באמנות, חדות
המחשבה שלו.
אבל טרדת מה תקפה אותה כל פעם כשהשם שלו נשקף מן העתון,  מדי
שבוע שבועיים.


היא לא תראה את הצרימות. זה רק בראש שלה.
כשיהיו ביחד, יום בהיר אחד, יפוגו כל סמני המיזנתרופיה,
הבדידות, חוסר הבטחון, הרשע, השאיפה הבלתי מסופקת לקידום,
אפילו שבינתיים הוא כבר מנהל המחלקה.
אפילו שבינתיים נהיה כבר פרופסור.

חוץ מזה, יש גם נצחונות קטנים, סימני דרך.
הוא עדיין אומר את המילים הנכונות. עדיין שוכב אתה כמעט בכל
פעם שהם מתראים.
הוא באמת עושה מאמצים. בסך הכל, הוא נהיה מין איש עסוק כל כך,
חשוב כל כך, מחוזר כל כך.
האם לא קנה לה פעם מגהץ קיטור כשהתקלקל שלה, בלי שתבקש.
האם לא הביא לה טיפות עיניים, כשהיתה לה דלקת. במיוחד באמצע
היום יצא מהמחלקה בשבילה.
וכמה יפה הוא מדבר. הרי הוא מעריץ אותה. מי תשווה לה. נשמתו
התאומה.
יום בהיר אחד, הוא אומר. נראה, כשיגיע הזמן. כשיעל תגמור את
הצבא. בית בעין כרם זה גם קרוב לעבודה, נראה.

שוב לנשוך שפתיים, שוב להאמין, שוב לסלק את האמא שלה הפנימית
המאיימת באצבע:
חבל לך על הזמן, לא ילך, לא מגיע לך. הוא לא באמת רוצה אותך.
לו רצה, לא היה חשוב יעל, לא היה חשוב כלום. הוא קר, הוא
מחושב, הוא חנפן, הוא מניפולטיבי, הוא לא רומנטי, את לא באמת
אהבת חייו. הוא לא רוצה "אהבת חייו".  הוא רוצה שקט, הוא רוצה
קידום, הוא רוצה יציבות. הוא רוצה להתפנק לפעמים. הוא רמאי,
הוא הפכפך. הוא לא מה שחשבת.
את בשבילו לעולם על תנאי. תלוי מה תלבשי, מה תגידי, איך תאהבי.

והוא הולך ומגביה את הרף, משחק בך כרצונו, כמו בעלים של כלב
שמבקש לאלפו.
כמו שאת עושה עם הפציינטים שלך, אני אמא שלך, אני מכירה אותך,
את רעה, את רשעה, לא מגיע לך.

לכי מפה אמא. אל תקלקלי לי את התאוריה. אני יודעת יותר טוב.
עוד קצת איפוק, עוד קצת השקעה, עוד קצת טובה תחת רעה. עוד קצת
מילים טובות. עוד שליטה עצמית. זה יעשה את הטריק.
האם לא כולם מסתובבים בסופו של דבר עם לשון משורבבת, תאהבו
אותי, תאהבו אותי, תאהבו אותי?

היא למדה את זה, היא עשתה מזה תאוריה, היא יודעת להשתמש בזה.
אז נחום פרדקין עוד לא יודע את זה, אבל הוא במלכודת, כי לה יש
את נוסחת הקסמים בשבילו.
היא תאהב אותו, על אפו, על חמתו. תכפה אותו עד שיאמר "רוצה
אני."

אבל רק ליתר בטחון, היא מוסיפה לתאוריה המדוקדקת שלה פרקים
חדשים: התנהגות במצבי קנאה וחרדת נטישה.

היא מפתחת לעצמה, בשקדנות גדולה, כל מיני תענוגות נסתרים,
מכוערים.
כך למשל נחמה גדולה שמורה לה כשהוא מגיע בסנדלים.
מן הסנדלים שלו הציצו אצבעות רגליים שמנמנות. אצבעות רגליים
היו בעיניה תמיד הצצה אל דמותו של האחר. מסגירות.
שלו הסגירו את קוצר הרוח, את העליבות, את הצער החרות בגופו על
קומתו, משמניו, קרחתו, כל מה שלא הצליח ולא יצליח לעולם. את
המרקם האמיתי ממנו האיש עשוי.

כבר לנילי, מלכת הכתה, היו אצבעות רגליים שזופות, צפרניים
מעוגלות וכתר לבן מעוצב בקצותיהן, סט תואם לשיער בוהק, שנקשר
בסרטים שאבא שלה- הרב -חובל הביא מחו"ל, אצבעות רגליים
מושלמות, מפזזות אל העתיד הבטוח.
ואילו לה היו אצבעות פשוטות, כף רגל משולשת, רחבה, צפורניים
גלויות פנים, לבנות, גזוזות ישר.
להורים של נילי קראו אביהוד ואיילת, דור שלישי בארץ, ולהורים
שלה וולדק וחנה.
החצאית הירוקה של תלבושת בית ספר התעגלה על המתניים המושלמות
של נילי, ונפלה שמוטה מן המתניים הרזות שלה.
זה שנילי הפכה אחר כך דוגמנית למידות גדולות, ואילו אחרי
המתניים הדקיקות של נינה נסרח עד לא מזמן שובל של בחורים
משורבבי לשון, לא הקהה את המהות: אצבעות הרגליים היו סימן
ההיכר למה אתה שווה באמת. כמה כחול הדם שזורם בעורקיך. מין קוד
פרטי כזה, בינה ובין אלוהים.



זו היתה מחשבה מנחמת.
אם יעזוב אותה, כשיעזוב אותה - תמיד תוכל לשלוף מארכיון
הזכרונות הפרטי שלה את התמונה הזו, אצבעות הרגליים האלה
הקצרצרות והשמנמנות שלו בסנדלים.
שהרי מה הוא בסך הכל. רק היא יודעת שמתחת לנעליים הרכות, חלוק
הרופאים ומשקפי הזהב, יש איש קטן ומבוהל, שמבקש כל הזמן עוד
כמה סנטימטרים או פחות כמה קילוגרמים, עוד קצת שערות, עוד קצת
הכרה.

ועכשו הוא קצת שמן יותר, קרח כבר לגמרי;  אותות השררה כבר חרשו
תלמים יהירים בצידי פיו, בעיניו הכחולות.
לא חשוב, היא מוכנה להכל. התאוריה המקצועית שלה עובדת בכל
הכוונים.

אבל הוא לא עוזב. לא את אשתו, ולא אותה.
ככה, תשע שנים.


   ז


כשטלי נכנסת, נינה נזכרת בבת אחת שלא חפפה היום ראש ושבשעה חמש
השמש עוד לא ממש שוקעת, והצללים מן החלון בוודאי מתעללים
בשקעים שבלחייה, ברפיון של קווצות שערה.
אבל טלי אינה משהה עליה בעצם שום מבט.  טלי עסוקה בעצמה.
גזוזת ראש, לבושה בג'ינס נמוך וטי שירט, ותיק עור ענק תלוי לה
באלכסון מן הכתף ועד למותן הנגדית, היא משליכה עצמה בנחת על
הספה הקרובה, ומפטפטת.

נחיריה רוטטים כשהיא מדברת. שפתיים דקות, שן אחת קטנה יותר
מאחיותיה הסדורות. עיניים גדולות, חומות.
לנינה אין היום כוח לדבר, או אפילו להעליב.
מה יש בה בטלי הזו שמעורר אצל נינה טרדה שכזו. הנינוחות שלה,
הקלילות שבה היא מרשה לעצמה לבכות כשבא לה. לצחוק כשבא לה. היא
כל כך אוהבת את עצמה, הטלי הזו.
לא, היא לא התגרשה, וגם לא החליפה מקצוע, עדיין רק שני ילדים.
זה כנראה כבר אבוד.
אבל היא התאמצה לעבוד על עצמה, כמו שנינה לימדה אותה, היא
ממהרת להוסיף.
התפתחה מבחינה מקצועית. עכשו היא מתרגמת מגרמנית מאמרים
מקצועיים ברפואה. התמחתה בזה בזמן האחרון. יש בזה הרבה עבודה,
והיא גם מרוויחה יותר טוב, ויש לה יותר נכונות להשקיע יותר
שעות. ככה באמת גם הכירה את המאהב האחרון שלה.
אבל זהו, שהיא בדיוק בגלל זה במשבר. הסתבכה עם מישהו נשוי.
מבוגר ממנה בהרבה.
רופא. כבר כמה חדשים, בעצם. כמעט שנה.
מישהו שלא נראה טוב, אבל מלא בטחון עצמי. כובש. כריזמטי.
נתן לה להרגיש מאוד טוב. שלא כמו יואל, שבקושי מביט עליה,
הנחום הזה היה מאוד שרמנטי.
אמר לה כל הזמן שלא פגש בחיים אשה כמוה. התפעל מכמה היא קלה,
כמה אפשר לשמח אותה בקלות.  
אבל טלי לא מטומטמת. ברור היה שזה לא רציני, שהוא לא אחד
שיתגרש בשבילה. היה לו מין משפט כזה מהמקורות על שאסור להתגרש
מהאשה הראשונה, משהו עם מזבח.  
איש עקרונות כזה. איכות מאוד גבוהה.
בעצם רצתה להגיע עוד קודם, לדבר על המצב הזה, שדי ייסר אותה.
מצד אחד היה לה נורא כיף אתו. מצד שני היה ברור שהיא מבזבזת את
זמנה, שבסוף יכאב לה הלב.
שוב היתה ב"לופ" בלתי אפשרי.
אבל בשבוע האחרון קרה דבר מדהים. הוא מת, פתאום.  איזה שעתיים
אחרי שנפגשו.  
התקף לב בגיל ששים. דווקא לה זה קורה. עד שיש מישהו שעושה לה
טוב.
אז זהו שהיא באה לברר מה המשמעות של זה.
אולי זה משמיים. אולי היא מיישמת לא נכון את התאוריה של נינה,
היא צריכה כנראה עוד שיעורים אצל המאסטרית. כלום לא היתה לה
מין שיטה כזו, שמכריחה את החיים להתנהג כמו שאת רוצה אם את רק
מוכנה להתאמץ וכל זה?
ח

בשלוש בבוקר, עולים אדים לבנים אל ירח חיור בבית הקברות
הטחוב.
עטופה במעיל גשם מיידה שם נינה אבנים קטנות.
כבר רבע שעה שאינה מפסיקה.   היא יורה בקצב איטי, בכוונה
מרובה.
כשהיא עוזבת, זרי הפרחים, כמו האיש שלכבודו הונחו, קבורים עמוק
תחת מעטה החצץ החדש.
סרט שחור אחד נמלט מן הסקילה, והוא מרצד עוד כמה שניות לפני
מנוחתו על האדמה.

"פרופ' פרדקין, 1946-2006. איש של אמת."