|
אני מכוון ויורה היא מתחננת שאפסיק
ילדה תמימה שכורכת עצמה על ידי הימנית
מחזק אחיזתי אל מול דמעותיה הכנות
שנינו אבודים אני מסביר לה אם אני לא אירה
יש הרבה מאוד קולות בשביל כל-כך מעט ברירה
אז כשכולם בשקט אני שומע נשימות מרוסקות
אתה גדול ממני אך אני יותר חזק
אני לומד אם שש עשרה ושלוש שנים משחק
אבל כשיוצאים הביתה אני זוכר איך שידיים רועדות
וכשכולם בשקט אני שומע נשימות מרוסקות
והמחסום נהיה עמוס, נדמה שכולם צועקים
אני לא מקשיב לשום קולות מבחוץ או מבפנים
אך מבטי הפחד עושים דרכם אל תוך ראשי במחילות
כשיוצאים הביתה אני זוכר איך שידיים רועדות
כשכולם בשקט אני שומע נשימות מרוסקות
כשנחזור הביתה עוד נשמע נשימות מרוסקות |
|
|
מאוד עצוב לי
שאביה האיום כבר
לא מכיר אותי,
אני יושב וניזכר
בתקופה היפה
שהייתה לנו,
זה היה הרבה
לפניי רצח
רבין!
מי חשב אז שמשהו
כזה יכול
לקרות!
ואני אפילו זוכר
איזו ג'ינג'ית
שסובבה לו את
הראש!
מצחיק איך נשים
מפרקות חברויות
של שנים!
יגאל עמיר, בטוח
מתמיד בנוסטלגיה
המשותפת לו
ולאביה הלא כל
כך איום כמו
שהוא חושב שהוא. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.