10/7/2006
דודי הסתכל עלי במבט המאושר שלו. תמיד כשהוא היה מאושר הייתי
יכול לדעת. כאילו הוא מביט בי ואומר "זהו! פתרתי את כל
הבעיות!". הבטתי בו כמו שכלב מסורס מביט בכלבה מיוחמת, כאילו,
מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה? אז אתה מאושר, ביג דיל!
אז הוא התקרב אלי ונעמד לידי, שם יד אחת על הכתף שלי, ועם היד
השנייה כאילו חושף וילון דמיוני שהיה מולו (למרות שלי זה יותר
הזכיר חיקוי גרוע של ג'ון טרבולטה בסלואו מושן).
"אביתר, יום אחד כל זה יהיה שלך!"
הבטתי בגן העדן שמולי, כמה נחלים זרמו במעלה ההר, וחדי קרן
קפצו מעליהם. שונא חדי קרן... פעם כשהייתי קטן, אבא שלי לקח
אותי להאכיל חדי קרן בגן הזאולוגי, והחד קרן לא הסכים לאכול
מהיד שלי. הוא אכל את האוכל של כולם, וכשהגיע אלי אמר שאני לא
נראה כאילו אני אגיע רחוק בחיים, אז לא שווה לו לבטוח בי.
שנאתי אותו כל כך...
לא באמת רציתי שיום אחד כל זה יהיה שלי. אבל לא אמרתי כלום...
הוא ממילא לא מקשיב לי אף פעם. פעם כשהרגשתי שהוא לא לוקח
אותי ברצינות, החלטתי לעשות לו שביתת שתיקה, אבל הוא לא אמר
על זה כלום, אז כנראה שהוא לא שם לב. ולא אמרתי מילה מאז. רק
מקשיב ומהנהן עם הראש.
"זה מקום מושלם! יהיה לך פה כל מה שאתה צריך. אתה רואה את
הענן הזה? תוכל לתת לו שם! איזה שם אתה רוצה לתת לו? אולי
תקרא לו אליהו, על שם אבא שלך! אתה רואה? אתה כבר נכנס
לעניינים... אתה הולך כל כך להינות כאן!"
הוא המשיך לדבר עוד כמה שעות, אבל לא אמר שום דבר מעניין....
לפי מה שהבנתי, "החלטתי" שלחד קרן ההוא קוראים אמיר על שם אחי
הקטן, ולארנבת קוראים נעמה על שם אמא. "אני יודע כמה אתה
מתגעגע לכולם..." לא באמת התגעגעתי.
אני לא באמת צריך את כל זה. אני מבחינתי תנו לי חדר עם מזרון,
כמה חבר'ה לדבר איתם ואולי איזה משהו לעשן ואני מסודר. במקום
הזה לא היה שומדבר מהדברים האלה. אם באמת הייתי רוצה הייתי
יכול לדבר עם החיות, אבל שמעתי פעם על מישהו שהכניסו אותו
למוסד בגלל שדיבר עם חדי קרן.
התחלתי להסתובב שם, נגעל מכל היופי שמסביבי. בעצם לא נגעל,
סתם אדיש. אם הייתי יכול הייתי נשאר בחורשה שהייתי בה שבוע
שעבר. לא שהיה לי כזה טוב שם, אבל כבר הייתי רגיל. סתם עכשיו
להתרגל לחרא חדש.
הוא אומר שיהיה לי פה יותר טוב... הוא אומר שאני כמו פרפר
שהיה בתוך כלוב, ועכשיו כשהוא מנסה לשחרר אותי ממנו אני עף
ישר לתוך הפה של החתולה. הוא אומר גם שאני אטום מידי בשביל
להבין דברים כאלה. שאני פחדן מידי בשביל לנסות לדבר עם חדי
קרן. אבל שאם אני רק אנסה את זה אני אבין שזאת הדרך לחיות!
אולי הוא בעצם צודק. אולי אני באמת פרפר. או גולם.
אז אני מתיישב על הדשא הירוק, על יד האגם. מביט בשמש הענקית
שמעלי ומנסה לחייך... זה לא כזה נורא. אמיר עובר על ידי
ונעצר. הוא מביט בי בחיוך של חדי קרן ומתיישב.
"אז מה אם אתה רק חד-קרן? אתה עדיין מבין. אני יכול לספר לך
הכל. אני יכול לספר לך על ההורים שלי והאחים שלי שעזבתי בבית.
על החלומות שלי על שדות אפורים וציפורים מתות. על האהבות שלי
שזרקתי לפח מרוב פחד. ועל דודי שלקח את השליטה בחיים שלי בלי
שבכלל שמתי לב. אני יכול גם לספר לך על חברים של ש..." נזכרתי
פתאום בחבר רחוק שלי שמאושפז באברבנל. אמיר נבהל מהמבט שלי
בעיניים וברח. מאחוריו אני רואה כבר את דודי מסתכל עלי, משלב
ידיים ומניע את ראשו לצדדים כמו אבא שתפס את הבן שלו בשירותים
בזמן פרטי.
אני מוותר, אולי כבר עדיף לי להיות במוסד.