המיטה שלי זרה לי, ואני לה.
אני מגיעה הבייתה אחרי הרבה זמן שלא נשמתי אותו לתוכי ונכנסת
למקלחת.
אני שוטפת את עצמי במיים חמים וביתיים. מיים שמחזירים אותי
לשורשיי. לימים שהייתי רק עם עצמי. שהייתי אור בלבד. אור
פשוטה.
השעות הבאות מועברות בקושי ושעמום רב בנסיונות להעסיק את עצמי.
בשעה עשר בערב אני כבר נשברת ומוותרת לעצמי בנסיון הגישור
בחזרה עם הבית ומשליכה עצמי על מיטתי.
אותה מיטה שלא יכולתי לצאת ממנה ימים רבים, אותה מיטה שכל כך
הרבה מחשבות רצו לי בראש בזמן ששכבתי עליה, אותה מיטה שמכירה
כל איבר בגופי, כל תנוחה וכל התרפקות שלי. זו שמכירה את טעם
דמעותיי ואת קול עינוגיי.
אותה מיטה שזרה לי, שאיני מרגישה בה בנח כבר.
בן רגע אני מתמלאת געגועים למקום שהפך לביתי בעת האחרונה. אני
מרגישה כל רגש בגופי,כמה הוא רוצה להיות שם. כל מחשבה וגעגוע
לאותו מקום, לאותה מיטה שהתרגלה אליי ואני אליה, שלמדנו להכיר
אחת את השנייה ברגעינו
הקשים,הכואבים,המצחיקים,המדגדגים,העייפים,השמחים,הנוחים
והעצובים ביותר.
היא,שהפכה לבת-בריתי, כה קרובה במחשבה, כה נחשקת. כמו החיבוק
החם והמלטף. החיבוק שלא נותן לישון אם הוא לא שם, אם הוא לא
פה.