20/8/2006

הגוף שלי נופל על המיטה, ואני פולט אנחה של "כמה חיכיתי", אבל
העיניים לא נעצמות...
מסתבר שזאת לא סתם עוד עייפות של לישון, זאת עייפות של נמאס..
נמאס לי לקום בבוקר, נמאס לי להיות כל הזמן במקומות שלא רוצים
אותי.
נמאס לי להתאכזב.
נמאס לי לאכול, לשתות, לרוץ, לשחות... אפילו לכתוב נמאס לי. אז
כנראה שלישון זה לא פתרון.
כל לילה אני מגיע למיטה וחושב שאני כל כך עייף מהיום שהיה
לי... שכל מה שאני צריך זה לישון.
אבל לישון לא יעזור לי, לישון זאת אשליה. לישון זה לברוח
מהבעיות הכי גדולות לזמן קצר. אז אני שוכב במיטה כל הלילה,
בעיניים פקוחות כמובן, אני לא באמת עייף. כל כמה דקות אני זורק
מבט לחלון, לשמיים... חושב כמה הייתי רוצה לעוף מפה כבר... אבל
נזכר שאני כבד מידי בשביל אפילו לקום מהמיטה, קולט עד כמה
השמיים שחורים, עד כמה הכוכבים רחוקים... לעוף זה פתרון
זמני... לעוף יתן לי כמה שניות, דקות, שעות של תקווה, לחשוב
שאולי אני אמצא משהו אי שם רחוק. אבל די במהרה אני אבין שגם שם
אין כלום.
אז עדיף לי כבר להשאר פה. לנסות לישון, לפחות זה לא דורש יותר
מידי אנרגיה. אבל אני לא יכול לישון. הראש תקוע במקום אחד
והעיניים לא נעצמות, מביטות לצדדים ומחפשות מה לעשות, איך
להעביר את הזמן עד שהכל יגמר?
חיפשתי אותך, את פתרון. איתך אני מוצא מטרה. השקט נעלם. השקר
נעלם. השמיים התבהרו. אני מוצא את כל מה שחיפשתי, אני מבין על
מה כולם מדברים כל הזמן.
ואז אני מצליח לישון. זה אולי לא פתרון, אבל זה בהחלט עוזר
להעביר את הזמן. עד שהכל יגמר.