"אני חושב ש". היא צוחקת. "אני חושב ש". היא צוחקת. "אני חושב
ש... אולי תגידי לי על מה את צוחקת?" "עליך". "עליי?" "עליך".
"אולי תתני לי לסיים להגיד". "אמרת מספיק". "אז לא הקשבת".
"הקשבתי, רק לא הסכמתי". "את שוב צוחקת", זה עליי, "על מה את
צוחקת?" "לא יודעת", היא אומרת, "פתאום אני מרגישה שאני מכירה
אותך. מכירה אותך ממש. פנימה. אתה יודע, פתאום חשבתי שאני כבר
מכירה אותך בא מ ת טוב. עם כל הטוב, הרע, הסרטים שלך. אתה לא
יכול להפתיע אותי בכלום, אפילו מה תאמר. אתה פשוט מונח לפני,
הכול אני רואה. פתוח". "נו", אני שואל. "מה 'נו', אתה רואה
שאני צוחקת".. |