מוקדש באהבה רבה ללי. ואת עוד התלוננת שלא כתבתי לך מכתב...
(:

הפעם הראשונה שראיתי את הילדה הכי בעולם הייתה בטלוויזיה.
הייתי די קטנה והדלקתי טלוויזיה, שם היא הייתה, מחזיקה תמונות
ובוכה ברגע שעכשיו אני יודעת שהייתה מעדיפה למחוק מהחיים שלה
סופית.
או לפחות למחוק את זה מהזיכרונות של כולם...
קצת אחרי זה גיליתי שהילדה הכי בעולם בכלל לומדת אצלי בבית
ספר, ועוד בשכבה שלי, ועוד מכירה אנשים מהכיתה שלי ובקשר טוב
איתם.
ראיתי אותה מדי פעם, עומדת לבד עם הסיגריה שלה ומנשקת בחוסר
רצון כל פוסטמה שעוברת לידה ושמכירה אותה. כל מי שעברה בסביבה
שלה ושפעם החליפה מילה איתה, הגיעה אליה בריצה על מנת לקבל קצת
מההכי הזה שיש לה, לילדה הכי בעולם.
עוד קצת אחרי התחלתי ממש לדבר איתה כשהיא הצטרפה אלי ואל חברים
שלי בנוער לנוער.
כנראה שנוער לנוער באמת משנה לך את החיים כי מאז שהכרתי אותה
החיים שלי השתנו מאוד.

הפעם הראשונה שראיתי את הילדה הכי בעולם בוכה לא הייתה הרבה
אחרי. אני לא מדברת על בכי קטן כזה של אין לי כוח אלא על בכי
רציני כזה שהיא יושבת בצד ומתקפלת כי אין לה חשק או כוח לזוז.
אני זוכרת שראיתי אותה מקופלת על הדשא בבריכה, בצד, בשקט. זה
היה ערב ומסביבה היו כל כך הרבה אנשים שמחים שהיא כל כך בלטה
שם בעצב הזה שאפף אותה, היא חיבקה את הברכיים שלה והניחה עליהם
את הראש שלה בשלווה מוזרה כזאת.
התקרבתי אליה ושאלתי אותה מה קרה לה אבל הילדה הכי בעולם לא
הסכימה להגיד לי. כל מה שהיא אמרה לי זה שלא משנה, ושהיא לא
יכולה להגיד לי וסליחה.
הסתכלתי עליה עם עיניים גדולות ויפות, אדומות מרוב בכי ולחיים
שפשוט דורשות צביטה, או נשיקה וכל מה שרציתי זה לחבק אותה
ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר. אבל לא יכולתי אז פשוט אמרתי לה
"טוב", והלכתי. אחריי הגיעה אליה חברה מאוד טובה שלה והן ישבו
ודיברו והילדה הכי בעולם סיפרה לה הכל.
הרגשתי ממש גרוע אבל לא הרשיתי לעצמי להראות לה את זה אז הלכתי
וישבתי עם כולם וצחקתי וקצת שכחתי מזה עד שהיא קראה לי ואמרה
לי בשקט בשקט שהיא מצטערת שהיא לא יכולה להגיד לי בדיוק מה קרה
לה, פשוט חברה שלה כבר יודעת את כל הסיפור שהוא מאוד מסובך
והיא ממש מצטערת. חייכתי ואמרתי לה שבאמת שזה בסדר ושרק תרגיש
טוב.

אחרי כל זה הרגשתי די רחוקה ממנה, כאילו היא לא תוכל לספר לי
כלום. ורציתי שהיא תספר לי, כי בעצם כל מי שהכיר, או שמע, על
הילדה הכי בעולם רצה שהיא תספר לו ולו קצת ממה שעובר לה בראש
ואולי אפילו בלב ואז אולי גם הוא יהיה קצת הכי. כמוה.

אני חושבת שהפעם הראשונה שהיא שיתפה אותי בחיים שלה באמת, היה
ביום חמישי או שישי אחד בלילה, כששוב היא בכתה את הבכי הקורע
הזה שלה.
ושוב, כל מה שרציתי זה ללכת אליה ולחבק אותה ופחדתי לעשות את
זה. התיישבתי לידה ושאלתי בייאוש "מה קרה?" למרות שידעתי
שהתשובה תהיה "לא משנה".
לשם שינוי היא לא אמרה לי את זה והתחילה לספר לי מה בדיוק קרה
לה ושיתפה אותי בהכל.
חייכתי וחיבקתי אותה.
אחרי קצת זמן קמנו והלכנו למקום עם הרבה אנשים. כל אחת הייתה
עם אנשים אחרים כשפתאום היא באה אליי ואמרה: "אני מרגישה
בודדה" במבט עצוב כזה. התקרבתי אליה וחיבקתי אותה, חיבוק גדול
מכל הלב. כל כך כיף לחבק אותה, את הילדה הכי בעולם.
מאז, כל פעם כשהיא מרגישה קצת בודדה או מוזנחת מצידי היא באה
אליי ולוחשת לי, בשקט בשקט: "אני מרגישה בודדה" ואני מחבקת
אותה ומחייכת לעצמי בידיעה שכרגע אני עושה את מה שכל מי שיודע
שיש ילדה הכי בעולם רוצה לעשות. אני מקבלת קצת מהילדה הכי
בעולם לעצמי.