התנדנדתי קדימה ואחורה. קדימה ואחורה. קדימה ואחורה. במשך הרבה
זמן. אנ'לא יודעת כמה בדיוק.
אני קוראה לזה "נד-נד".
כל פעם שאני עצובה, או שאני מרגישה שאף אחד לא אוהב אותי וכאלה
דברים, אני עושה "נד-נד" קדימה ואחורה, קדימה ואחורה.
עכשיו אני מפחדת קצת. זה עושה אותי רגועה מבפנים.
אבל אתה בטח לא מבין אותי כ"כ.
אז באותה פעם שעשיתי "נד-נד", פגשתי אותה. זו החברה היחידה
שהייתה לי בחיים.
קוראים לה דידי. היא מאוד יפה. אף פעם לא ראיתי אבל אפשר
להרגיש. אני מרגישה שיש לה שיער בלונדיני ארוך, עיניים כחולות
ושפתיים וורודות. אולי יש לה גם נמשים אבל בזה אני לא בטוחה.
היא בטח גם רזה וגבוהה. לא כמוני.
אז אם אני חושבת נכון היא כל מה שאני רוצה להיות. אבל אני לא
מקנאה בה. ואיך אני יכולה?
הרי היא האדם היחיד שאי פעם התייחס אליי יפה. זה לא מנומס.
מה גם, דידי אמרה שאני צריכה  לנתב את הכעס והקנאה שלי למטרות
אחרות. מה שזה לא אומר.
לפעמים היא מדברת בשפה כ"כ חכמה שאני אפילו לא מבינה מה היא
אומרת. וזה עצוב, כי כל מה שהיא אומרת זה בטוח יהיה לטובתי
בסוף. למרות שהיא גורמת לי לעשות דברים שאח"כ כולם באים ואמרים
לי שזה אסור. אתם לא מבינים שלא אני רוצה לעשות את הדברים
האלה? אני עושה אותם כדי שדידי תאהב אותי ולא תלך.
אני אף פעם לא רציתי לפגוע באף אחד. באמת. זאתי דידי.
היא יכולה להיות לא נחמדה לפעמים. בגללה אני כאן בחדר הזה,
נכון?
בכל מקרה, אנ'לא יודעת מתי זה היה בדיוק. אבל אני חושבת שזה
היה בחורף, כי אני חושבת שליבשתי את הסוודר שאני כי אוהבת
כשהיא באה. הוא כזה בצבע תכלת כמו השמיים בקיץ.
פתאום שמעתי קול. אז חיפשתי מאיפה הוא בא. הייתי לבד בבית. לא
הלכתי לביצפר באותו יום. יש הרבה ימין שאני לא הולכת לשם. קשה
לי שם ואני מרגישה טיפשה לפעמים. גם זה כואב ללכת לביצפר.
הילדים שם מתאספים סביבי ואומרים עליי דברים לא יפים. כמו
שמנה. ומכוערת. מסריחה ומשקפופרית ועוד כל מיני מילות גסות
שאימא תכעס עליי אם היא תשמע אותי אומרת בקול. והמילים האלה
עושות לי כואב.
לפעמים, הייתי חושבת שהלב שלי עומד למות מרוב שנעלבתי. אבל אף
פעם לא בכיתי. לא רציתי שהם יראו אותי בוכה. אני חושבת שאם הם
היו רואים אותי בוכה, הם היו ממשיכים לעשות לי כואב. אז במקום
זה הייתי נושכת חזק את השפתיים. ככה חזק עד שהיה יורד לי דם
מהן רק כדי לא לבכות.
הייתי בוכה, אבל לא מול העיניים שלהם. הייתי בוכה לבד. בחדר.
מרטיבה את הכרית. אבל אל תספר את זה לאמא. היא תכעס. כי היא
נורא כועסת שאני מרטיבה את הסדין בלילה. ניסיתי להפסיק את זה
אבל אני לא תמיד מצליחה. אבל לא משנה.
ככה מצאה אותי דידי- עם הסוודר שאני נורא אוהבת ועיניים אדומות
מלאות דמעות.
כמו שכבר הגדתי לך, אף אחד לא היה בבית. אז פחדתי, חשבתי שאולי
הילדים מהכיתה נכנסו ורוצים להרביץ  לי ולהעליב אותי. אז
חיפשתי בבית. לא מצאתי כלום ואז חזרתי לחדר. ושוב שמעתי את השם
שלי "עליזה". וזה לא היה קול רע. זה היה קול של ילדה.
לא נבהלתי פשוט זה היה מעניין אותי איך זה שיש קול ואין אף אחד
שעושה אותו .
"מי את?" שאלתי אותה והיא אמרה שקוראים לה דידי ושהיא חברה שלי
ושהיא תדאג שאני אף פעם לא אבכה יותר כי זה בעצם התפקיד של
חברים וזה מה שהם עושים- גורמים לך להיות שמח.
שאלתי אותה איפה היא נמצאת ולמה אני לא רואה אותה, אז היא אמרה
שאני לא צריכה לראות אותה, וזה יהיה הסוד שלנו. רק אני יודעת
שהיא קיימת.
שמחתי שיש לי סוד לשמור. אף פעם לא ביקשו ממני כזאת בקשה.
היא אמרה שהיא נמצאת אצלי בראש וזה דבר מאוד טוב כי ככה היא
רואה את מה שאני רואה ושומעת את מה שאני שומעת.
לא הבנתי איך זה שיש לה מספיק מקום אצלי בראש. אבל לא שאלתי
אותה. לא רציתי להעליב אותה.
אולי היא קטנה מאוד ופוגעים בה בגלל זה. אני יודעת עד כמה זה
כואב.
היא אמרה שהיא צריכה ללכת אבל היא תמיד תהיה איתי גם אם אני לא
ארגיש, אבל כשאני אצטרך אותה היא תופיע מייד. ואז היא הלכה.
נו, טוב, לא בדיוק הלכה, אבל לא שמעתי אותה יותר.
נורא שמחתי. כאילו שהחלום שלי התגשם. יש לי סוף- סוף חברה ולא
סתם אחת. היא מיוחדת.
אני בטוחה שיש מעט מאוד ילדים שיש להם חברים כ"כ מיוחדים.

למחרת הלכתי לביצפר. צריך ללכת לשם מידי פעם כדי שאף אחד לא
יחשוב שאני בורחת בכוונה.
גם רציתי ללכת לשם בגלל שיש לי חברה חדשה שאני אוכל להיות איתה
בהפסקות.
כשההפסקה התחילה אז יצאתי מהר החוצה. אם אני לא בורחת ישר אז
הילדים תופסים אותי ומציקים לי.
אז פיתחתי כזאתי תוכנית, ככה שאני מכניסה בספיד את הספר
והמחברת לילקוט, סוגרת אותו הכי מהר בעולם, לוקחת אותו
ובורחת.
אני אף פעם לא משאירה את התיק בכיתה. למדתי לקח. הרבה פעמים
הייתי נכנסת לכיתה, אני תמיד נכנסת אחרונה כדי שלא יציקו לי
והייתי מוצאת את כל הדברים שבתיק שלי שפוכים על הריצפה. לפעמים
קרועים. לפעמים מלוכלכים. אפילו פעם אחת, ילד שנורא מציק לי,
קוראים אותו יניב השתין לי על התיק.
מאז, לאן שאני הולכת התיק בא איתי.
אני בדר"כ מתחבאת בשירותים עד שההפסקה מסתיימת-ככה סוגרת
מאחורי את הדלת ואף אחד לא מציק לי. הייתי לוקחת ספר לפני זה
ומסתכלת על התמונות. וככה היו עוברות לי ההפסקות.
אבל  דידי הייתה בי ולא רציתי לקחת אותה למקום כ"כ מגעיל, אבל
מצד שני לא רציתי גם לצאת לחצר. פחדתי מהילדים. מיניב. ואיציק.
מורן וליאור ועוד כמה.
חשבתי על פתרון במשך כל שיעור תנ"ך והחלטתי לקחת אותה לפינה
מרוחקת בביצפר. חצר יפה כזאתי עם עיצים ושיחים.
כשהגעתי לשם, התיישבתי על החול וחיכיתי שדידי תבוא, אבל במקום
זה בא כפיר. הוא חייך. אבל לא חיוך טוב. אלא חיוך רע כזה.
ידעתי שהוא עומד לעשות משהו רע.
הוא התחיל לזרוק עליי חול ואבנים קטנות. החול נכנס לי
לסנדוויץ, לעיניים ולבגדים ולתיק. האבנים גם פגעו בי ועשו לי
כל מיני סמנים על הגוף.
התחלתי לצעוק- "דידי, איפה את"? אבל שמעתי רק את כפיר צוחק
עליי "שמנה אף אחד לא יעזור לך, אין לך חברים, אף אחד לא סובל
אותך".
חשבתי שדידי עבדה עליי ושהיא כמו כולם ושהיא שיקרה עליי כי היא
הבטיחה שהיא תעזור לי כשאני אצטרך.
היה לי נורא קשה לא לבכות. לא בגלל כפיר, אני כבר רגילה
להתנהגות שלו.
אלא בגלל שהיא לא באה.
ואז הרגשתי איך היד שלי זזה כאילו היא של משהו אחר ולא שלי
ולוקחת אבן. ולפני שהבנתי מה קורה, האבן נזרקה ופגעה במצח של
כפיר. הוא נפל ונשכב על החול. ניגשתי אליו.  
"את בסדר"?
נורא שמחתי לשמוע את הקול של דידי. היא לא איכזבה אותי. היא
באה כמו שהיא הבטיחה.
"כן, בטח". אמרתי לה.
"תשמעי", היא אמרה לי, "תבדקי אם הלב שלו פועם".
"איך"?
"תניחי את הלחי שלך על בית החזה שלו  ותגידי אם את שומעת
משהו".
"לא".
"טוב, עכשיו תחפרי בור עמוק וגדול"
הפעמון שאומר שההפסקה הסתיימה כבר צלצל אבל דידי אמרה שזה יותר
חשוב.
עשיתי מה שהיא ביקשה ממני. זה לקח לי הרבה זמן. הידיים שלי
כאבו. וגם הגב. הזעתי גם הרבה.
אבל המשכתי.
לא רציתי לאבד את דידי ובגלל זה החלטתי להיות החברה הכי טובה
בעולם.
סוף-סוף הייתה לי חברה.
אח"כ הזזתי את כפיר לתוך הבור. כי דידי אמרה.
לא הבנתי בדיוק למה זה טוב, אבל דידי הסבירה לי שכפיר היה מאוד
עייף ולכן הוא נפל. בגלל זה הכנתי לו את הבור. כדי שהוא יוכל
לישון וכיסיתי את הבור כדי שהשמש והרעש לא יעירו אותו.
הייתי נורא גאה בעצמי על זה שכיסיתי את כפיר כ"כ טוב כדי שאף
אחד לא יגלה שהוא נח שם ויפריע לו בטעות. אני מקווה שכשכפיר
יתעורר הוא יעריך את כל מה שעשיתי בשבילו ואולי ירצה להיות חבר
שלי.
דידי כ"כ חכמה לפעמים.

אחרי כמה זמן התחילו לדאוג בקשר לכפיר- לאן הוא נעלם ואם הכל
בסדר איתן. ראיתי את אמא שלו בוכה. וגם בא שוטר גדול עם שפם
לכיתה ושאל ילדים שאלות.
רציתי להגיד להם שהכל בסדר עם כפיר. הוא פשוט נח קצת בקצה
הביצפר, מתחת לאדמה ליד האלון הגדול.
אבל דידי אמרה שאסור לי.  וגם, אם אני אספר אז הם יבואו ויעירו
אותו, והרי הוא מאוד עייף.
אז שתקתי. בשביל דידי ובשביל כפיר.
מידי יום בהפסקה הלכתי לאיפה שכפיר נח, לראות אם הוא כבר ער
ואם הוא ירצה להיות חבר שלי.
אבל כנראה הוא היה ממש עייף כי אחרי שבוע בערך התייאשתי מלחכות
לו. אז הפסקתי ללכת לשם והייתי במקום זה מטיילת ומנסה למצוא
עוד מקומות יפים להראות לדידי.
הייתי ילדה יותר שמחה. הפסקתי להרטיב את הסדין בלילה כך שאמא
כעסה עליי פחות, ובגלל הטיולים שהייתי עושה עם דידי גם רזיתי
קצת. אבל הכי- הכי חשוב זה שהייתה לי חברה.
יום אחד, החלטתי לא לצאת בהפסקה החוצה, לא היה לי כוח וגם היה
חם מידי. לא הייתי לבד בכיתה. יחד איתי היו גם רועי וגם
אוסנת.
הם בהתחלה לא התייחסו אליי בכלל. מה שהיה בסדר מבחינתי. דיברתי
עם דידי ואז היא סיפרה לי בדיחה וצחקתי בקול. ומבלי לרצות
משכתי את תשומת הלב שלהם. הם התחילו לצחוק עליי.
"אוי, תראה רועי, השמנה עכשיו צוחקת מהבדיחות של עצמה".
"וכבר מאלו בדיחות היא יכולה לצחק? אף אחד בכלל לא מתייחס
אליה".
"בוא נמשוך לה בשיער המגעיל שיש לה? ככה אפילו נעשה לה טובה.
נבריח את כל הכינים שיש אצלה" אוסנת אמרה.
שניהם התקרבו אליי אבל לא פיחדתי כי ידעתי שדידי איתי.
רועי הכניס את האצבעות שלו אל תוך השיער שלי ואז דידי עזרה
לי.
היא שלחה את האצבעות שלי אל השיער שלו. יש לו שיער שונה משלי.
שלי הוא חלק וחום כמו שאתה רואה ואצל רועי הוא בצבע זהב
ומתולתל.
האצבעות שלי הסתבכו בשיער שלו ולא הצלחתי להוציא אותן. התחלתי
לנסות למשוך אותן חזרה כי פחדתי שהן ילכו לאיבוד אבל לא
הצלחתי. ניסתי למשוך יותר ויותר חזק והזזתי את הידיים לכל מיני
צדדים וכיוונים  אבל זה לא עזר. הוא הפסיק למשוך לי בשיער
ובמקום זה הוא החזיק בי בכוח והתחיל לצעוק.
הוא נראה כאילו הוא כועס עליי. זה הפחיד אותי. אני לא אוהבת
שכועסים עליי. אז התחלתי לרוץ כדי שהוא לא יכאיב לי. אבל עדין
לא הצלחתי לשחרר את האצבעות שלי. הוא נגרר אחריי צועק.
רצתי יותר ויותר מהר בכיתה מנסה להשתחרר ממנו.
אוסנת צעקה לי משהו אבל לא שמעתי. פחדתי מרועי. כלום לא היה
חשוב רק להיפטר ממנו.
עד שלא יכולתי יותר ונעצרתי מתנשפת ועייפה. עדיין רועי היה
מאחורי. הסתכלתי עליו. ירד לו דם מהראש . ממש דמעות של דם
שהתערבבו עם דמעות של בכי. הוא התעלף.
ואז, כאילו כמו קסם, השתחרר השיער שלו מהאצבעות שלי.
אוסנת הייתה מפוחדת ואני אפילו לא יודעת למה. היא הייתה לבנה
ואמרה שרועי התנגש חזק עם הראש והגוף בקירות ובשולחנות.
והכל בגללי.
לא הבנתי למה בגללי, הרי הוא רדף אחרי. אני ניסיתי לברוח אבל
לא חשוב.
לקחו את רועי לביה"ח וכששאלו את אוסנת מה קרה, אז היא אמרה
שהוא קפץ מהשולחן לא טוב ונתקע עם הראש בקיר.
היא שיקרה. זה לא יפה לשקר.
החיפושים אחרי כפיר נמשכו. אמא שלו והתמונה שלו כבר היו
בחדשות. לא כ"כ הבנתי למה. אמרו שם הרבה דברים כמו שכפיר נעדר.
הוא באמת ילד נהדר כשהוא לא מציק לי חייכתי בלב.
שכפיר יתעורר, הוא יהיה מרוצה מזה שהוא הפך להיות מפורסם. אני
לא מבינה אבל למה אמא שלו כל הזמן בוכה.
רועי שכב שבוע בביה"ח. המורה החליטה שזה יהיה רעיון טוב אם כל
הכיתה תבקר אותו שם. היה נחמד כי ככה יצא שלא למדנו יום שלם.
כל תלמיד היה צריך להכין משהו לרועי. אני הבאתי לו עציץ קטן.
אני נורא אוהבת צמחים. הם יפים כאלה וירוקים.
אבל כנראה שרועי לא. הוא זרק את העציץ על הרצפה אחרי שהלכנו.
התחלתי להכיר את דידי יותר ויותר טוב. היינו מדברות עד מאוחר
בלילה, הייתי מראה לה מקומות יפים ועושה הכל כדי שהיא לא תלך
ממני. לא רציתי לחזור ולהיות לבד.
הילדים שבכיתה פחות השפיעו עליי. לא בגלל שהם עשו משהו אלא
בגלל שהייתה לי כבר חברה, אז למה שיהיה לי איכפת מהם בכלל?

בוקר אחד הכנתי לעצמי סנדוויץ לביצפר. עם שוקולד. אני הכי
אוהבת בעולם שוקולד.
אז דידי אמרה לי לשים את הסכין שהשתמשתי בה בתוך התיק. לא
הבנתי למכה, אז שאלתי אותה והיא נורא כעסה עליי ואמרה שאני
שואלת שאלות מטומטמות ולא בוטחת בה.
ניסתי להרגיע אותה ולהגיד לה שזה לא שאני לא בוטחת בה אלא אני
רק רציתי לדעת למה.
היא נעלמה. ככה פתאום. זו הייתה הפעם הראשונה שרבנו.
והיא עזבה. אותי.
הרגשתי כ"כ לבד. הצטערתי נורא שעצבנתי אותה. למרות שזה היה בלי
כוונה.
הכעסתי את החברה היחידה שהייתה לי אי פעם.
כאב לי.
לא רציתי ללכת לביצפר בלעדיה. איך אני אסתדר לבד?
אבל לא הייתה לי ברירה. באותו יום אמא הייתה חולה קצת. זה קורה
לה כשהיא שותה מים מקולקלים.
אתה יודע מה זה מים מקולקלים? זה מים שנראים רגילים. הם שקופים
כאלה אבל אין להם ריח של מים. יש להם ריח מסריח כזה. והם לא
יוצאים מהברז אלא הם באים בבקבוקים של זכוכית.
אז הלכתי. ניסתי לקרוא לה ולהתנצל. אבל היא לא באה. התחלתי
לדאוג.
היום היה נורא ארוך. שוב ביליתי את ההפסקות בשירותים אבל לא
הסתכלתי בספר אלא בכיתי.
שמעתי קולות ליד הדלת אז פתחתי לראות מה קרה. כשרק הצצתי קצת
הדלת נפתחה בכוח.
עמדו שם איזה שמונה ילדים מהכיתה.
הם גררו אותי מהשירותים החוצה וזרקו עליי את התיק. התיק פגע לי
בבטן. זה כאב.
הם הקיפו אותי.
"ילדה מסריחה נמצאת במקומות מסריחים" צעק יניב.
"מה עשית שם כ"כ הרבה זמן? אוננת"? מורן שאלה אותי.
לא הבנתי מה היא רוצה ממני אבל זה לא שינה כבר. כולם היו נגדי
ואני הייתי לבד בלי דידי.
התקפלתי לתוך עצמי. מחבקת את התיק אליי, מנסה להיות כמה שיותר
קטנה.
הם יותר ויותר התקרבו אליי, הצחוק שלהם נשמע יותר ויותר חזק.
חיבקתי יותר חזק את התיק אליי.
ואז הרגשתי משהו חד.
לפני שהבנתי מה קרה, מצאתי את עצמי עומדת מול הילדים ומחזיקה
ביד את הסכין עם השאריות של השוקולד.,
הרגשתי הרבה ביטחון. דידי חזרה אליי. דידי סולחת. היא איתי.
כמעט כולם הלכו אחורה. כולם חוץ ממורן. היא עמדה שם  והמשיכה
לצחוק עליי.
"היי, מסריחה, אין לך אומץ להשתמש בזה".
היא העליבה אותי הרבה פעמים עד שחשבתי שלא משנה מה שהיא תגיד
לי כבר לא יהיה לי איכפת. אבל לא רציתי שהיא תדבר אליי ככה
שדידי שם. פתאום רציתי להחזיר לה על כל הפעמים שהיא עשתה לי
כואב.
שמעתי את הקול של דידי שקט ומלטף: "היא צריכה לשלם על כל זה,
את חייבת לגרום לה לסבול על מה שהיא עשתה".
התקרבתי אליה ומאז הכל מבולבל לי בראש.
אחרי כמה זמן, לא יודעת בדיוק ראיתי שכל הילדים מסביבי. אבל הם
שתקו. הם לא צחקו עליי, לא העליבו אותי. פשוט הסתכלו עליי
כאילו שנפלתי מהירח או משהו כזה.
הסתכלתי למטה וראיתי את מורן.
היא הייתה ערומה. הכתפיות של הגופייה שלה היו חתוכות. החצאית
שלה הייתה קרועה לאורך.
סכין המטבח שלי הייתה אצל מורן במקום שבו אני עושה פיפי. גם
משם ירד לה דם.
אני חושבת שהיא גם הייתה עייפה. כמו כפיר. עד כמה שאני יודעת
היא עדיין נחה.
הרגשתי שאני שוב לבד. דידי הלכה.
אז התיישבתי על הריצפה והתחלתי לעשות נד-נד.
זה בערך כל הסיפור.
לקחו אותי לכאן ובנתיים אני נמצאת בחדר עם ריפוד לבד. משעמם לי
נורא. אף אחד לא בא לבקר אותי ואין לי מה לעשות.
נורא קשה לי בלי דידי.
אבל אתה יודע מה?
אני חושבת שעכשיו היא חוזרת.