בהלכתך ,
הורשת לי את שתיקתך
חיתנת לי יגון קודר שיהיה כאהוב ליום מחרת
הצמחת מעליי רקיע אפל
ולא השארת ולו פתח אחד לקרן אור חמה,
ואני עוד אמרתי שאשא את כל אשר תניחי מעליי
בשעה שעוד חשבתי שאהבתי אלייך לעולם לא תגווע.
עינייך שחשקו באחרת הביטו בי לפתע כזרה
כניעתך לרצונך ללכת
כניעתי להרפות אחיזה
ארורה תהיה דמעתך אשר תיפול מתוך שקר
ותתרועע בין שכבות אדמה יבשה
ואילו לי לא השארת לרגע
חסד דמעה אחרונה
גם אלוהים בשעות הקטנות של הלילה
אינו מעוניין בתפילתי הכנה.
האם הולם אותי הצער ? מכה בתוכי מחשבה
הרי אוחזות ידיי הכפור בנשמתי כה בחוזקה.
ואני עוד אמרתי שאשא את כל אשר תניחי מעליי
בשעה שעוד חשבתי שאהבתי אלייך לא תגווע
שאתרוצץ בשבילי עולמי כמצורעת אהבה
ואשקוט ופי חסום להבטחתי לשאת מעליי את עול כפייך
שתמיד פיזרת הנה הנה - עד אליי.
אך ימים עברו וכבד עליי עוולך
ואהבתי נסוגה לאחור
צליליי מנגינה משמחת החלו ללחוש לאוזניי
הייתכן שלמדתי להרפות..?
אם ידעתי אותך כעת למדתי לשכוח
ניצחון הלכתך לא מרד בתשוקתי לאהוב.
כעת מושטים אלייך כל אותם הפחדים שהחיית בתוכי
ואני למדתי להרוג ...