אני שוכב על הצד. לצדי שוכבת ידי השמאלית. זו אינה פגישתנו
הראשונה: אנו חולקים מיטה אחת כבר כמה שנים. יש בינינו יחסים
טובים, בדרך כלל; אף כי מרוחקים מעט, ודאי בהשוואה לידי
הימנית, המקופלת ופרושה מתחת לראשי, מחבקת את לחיי.
יש לא מעט מן המשותף לשתי הידיים הללו: חמש אצבעות פקוקות
וגזומות יש להן בקצה, לשתיהן, מרפק טרפזי בקצה הנגדי. גם הצבע
דומה, והאני, שנמצא בין שתיהן, הוא, ניתן לומר, כבר זהה ממש.
ועדיין, רק אחת מחבקת אותי, חיבוק עדין ורך. זה נעים; עד
שמגיע הרגע בו היא נרדמת ואני עודני ער; והדבר חותך ומעקצץ
בבשרי, בעורי, בנשמתי. עלבון, עלבון צפוף וחום מציף אותי
באותם הרגעים, בהם אני מוטל שכוח, והיא כבר ישנה. זו טיבה של
הקרבה: היא מביאה איתה מייד רצון, ציפייה, אכזבה.
המיטה היא, אם להשתמש בביטוי השאול מאנגלית, 'בגודל מלך'; מלך
רחב צלעות, כך נדמה. אני תופס את מחציתה בקושי; החצי השני
ממתין לתושבת קבע, או דיירת משנה - אפילו אורחת לרגע תתקבל
בזרועות פתוחות. אך רק היד שלי שם, ידי השמאלית, חצופה
ושוכבת, לבנה מרדנית. לו הייתה לפחות נשית, אני מהרהר - היא
אינה, תחת זאת, דבלולי שערות לא סדירים היא שולחת, עשביית
אדמה גמלונית וגרומה.
אני עוצם את עיני. כשאני פוקח אותן, שעות אחר כך, היא עודנה
שם. על כך אני אסיר תודה. יש בוודאי כתפיים יפות יותר להתחבר
אליהן; יכלה גם ודאי לנצל את עלפון שינתי כדי לחמוד לי לצון,
לנסות ולהדיח את ידי הימנית לפנות לה מקום לצידה, להשתלשל
בזווית חסרת חן מבית שחיי הימני. היא לא עושה זאת. בעדינות
היא משפשפת את עיני ומלטפת קלות את עורפי. עצם עוטה עור ובשר,
שרוך שבור מחובר ברישול לגבנונית הכתף, אוסף שרירים שרירותי
ופריך, אמה חמימה. אני מחייך אליה. אקחנה איתי גם היום.