זהו. עוד כמה דקות וזה ייגמר. התדריך האחרון שלפני השיירה
האחרונה. אני מעביר מבט על החיילים שעומדים איתי בתדריך. רובם
אדישים, כמו שהייתי אני במהלך השירות בלבנון, אבל עכשיו אני
לא.
אני מת מפחד. הרי הסטטיסטיקה אומרת שאם יש על השיירה חייל שזו
השיירה האחרונה שלו, הסיכוי למטען או להתקלות עם מחבלים גבוה
יותר. טוב, ת'אמת, זה שטויות. אני מקווה ...
מפקד השיירה, זה שמעביר את התדריך, מדבר ומדבר בלי הפסקה. זו
אולי הפעם השלישית או הרביעית שאני ממש מקשיב לו.
כולם נראים כאילו הם במקום אחר, בארץ. מבחינתם הם כבר כאילו
אחרי השיירה. אדישים לגמרי.
לא אני. אני מקשיב לתדריך. מתפלל בשקט שזו תהיה שיירה שקטה כמו
תמיד. שתהרס הסטטיסטיקה ...
"טוב, אנחנו נקראים 'כוכב'", אני שומע את מפקד השיירה קורא,
"כולם על הרכבים".
זהו זה. שלום לך בנת-ג'בל. אנחנו נפרדים.
כולם מתפזרים להם לרכבים, לשיירה נוספת שתיקח אותם לארץ.
הביתה.
אני לוקח את התיק ביד אחת, שכפ"צ וקסדה ביד השנייה והולך
לכיוון הרכבים.
אבו-עבדאללה, הצד"לניק בעל חנות הסיגריות אצלנו בבסיס, מנופף
לי לשלום בפעם האחרונה. אני לא מאמין שאראה אותו שוב. לא. אין
סיכוי.
אני לא חוזר לכאן. גם אם אחליט בסופו של דבר לחתום קבע. אני לא
אסכים לחזור ללבנון. שלוש שנים של פחדים פנימיים, שלא בלטו
חיצונית, הספיקו לי.
באיזשהו אופן, גם אני נהייתי אדיש לשיירות האלה, אבל בכל זאת,
שיירה אחרונה, והלב שלי דופק דפיקות מואצות משום סיבה נראית
לעין.
עוד 5-10 דקות ונקבל את האישור להתחיל בתנועה. שוב אותם צחוקים
ובדיחות של לפני השיירה, לפני התזוזה. לא יודע למה, הפעם אין
לי חשק לצחוק. אפילו שביב של חיוך לא יוצא לי. אני רק רוצה
להגיע כבר לגבול. שם אני אהיה בטוח. שם אני אחייך.
כמה תמונות אחרונות למזכרת, הפעם מתוך הרכב לכיוון הרכב שנוסע
אחרינו.
מתחילים לנסוע. ה-ש.ג. פותח לנו את השער ואנחנו יוצאים. רכב
אחרי רכב.
לפתע כולם עוצרים (אין צורך להבהל, זה רק תרגיל שגרתי). כולם
יורדים מהרכבים והופ, 20 שניות אח"כ כבר כולם בחזרה על הרכבים
ממשיכים בתנועה. תרגיל קצר, כרגיל.
בפעם האחרונה אני מסדר את הקסדה על הראש, זה לא כל כך נוח, אבל
אני רוצה להרגיש מוגן. השכפ"צ סגור עלי טוב.
20 הדקות הבאות עוברות בשקט. אנחנו נכנסים לארץ. כבר חזרתי
מלבנון כל כך הרבה פעמים, אבל אף פעם לא עשיתי את זה בלי נשק.
(הזדכיתי עליו בבסיס, בלבנון).
המטרה עכשיו היא להגיע הביתה כמה שיותר מהר.
לבנון בשבילי - הסטוריה.
אוקטובר 98' |
