אם לנסות למספר את זה, נראה לי שכ15% מהשירים שלי נכתבים
בפאבים אפלים ובמקביל לכוס בירה...
הם בדרך כלל טיפה לא גמורים (הבירה עושה את שלה, ואני מתעייפת
לי לפני סוף השיר), אבל יש לי סנטימנטים מיוחדים אליהם.

אז הנה שניים כאלה, שניים משירי הפאבים שלי:


1.
אל תפחדי
זה אני
ובאתי להשקיט את בכייך
אל תירתעי
התקרבי
וחבקי, והסבירי לי איך

אני מגיע אלייך
מוריד מסיכה מסיכה
ואת עודך רועדת
שותקת ובוכה

אל תוותרי
זה אני
שנלחם בכל רגע עלייך
אל תברחי
כי אני
אעמוד בך, אלך אחרייך...

אני מגיע אלייך
מקלף שכבה שכבה
ואת עוד מפחדת
מחום ומקרבה

אל תיעלמי
זה אני
שהכרת ובחרת לאהוב
רק הסתכלי
זה טבעי
ומותר שגם לך יהיה טוב

אני מגיע אלייך
ואת קרובה מולי
עוד מסיכה יורדת
סוף סוף כולך שלי

2.
ואם שמת לב
גשמים ראשונים כבר ליטפו את העיר
הם הבריקו גגות, ושטפו זכרונות
וניקו כל חלקיק של אבק באוויר

ואתה שוב ישן
מכתיב בקצב נשימות רכות
אחכה שתתעורר ואחבק אותך,
כבר לא אכפת לי לחכות

בחוץ הגשמים מרטיבים את הכל
ובפנים זה החום שלך, הספק
שמכרסם בי בלי סיבה נראית לעין
(ותוהה?) מתי גם אתה תתרחק...

ואם שמת לב
אני רגילה עוד להיות עצובה
נסיון של שנים שעברו לא נותן לי
להיות אמיתית או להיות חשובה

ואתה מחבק
ואני, כמו תמיד, בתוכי מתלבטת
קשה לי מאד להודות שזה טוב לי
אבל משום מה אני לא מתחרטת

בחוץ עננים באפור וזהב
תל אביב נהייתה חמימה
ואני כמעט מאמינה שאתה אוהב
רק לא כל כך יודעת את מה...