קשה להסביר את ההרגשה שאפפה את כולנו באותו יום, יום בו עניי
כלל האנושות היו נשואות  כלפי עמודי העשן. אנחנו הריחנו את זה
באוויר וראינו את זה בשמיים המורעלים, אך יותר מה הרגשנו את זה
מתחת לעור, ההיגיון פינה בפעם האחרונה את מקומו לאינסטינקטים.
אף אחד לא דיבר, כאילו איננו אינטליגנטים עוד כאילו אין לנו
יכולות מילוליים או תקשורתיים, כאילו היינו חיות. אני ראיתי את
זה במו עניי, ראיתי איך היקום גומע ביס אחר ביס אחר ביס בחברה
המפותחת שלנו , איך הוא מחזיר אותנו אחורה, איך הוא משמיד את
הדעה הצלולה והופך אותנו שוב לבעליי חיים. הסתכלתי על פטריות
האבק הן מלאו את האופק כולו ולמרות שידעתי שמיליארדים  כבר מתו
ומיליארדים רבים אחרים ימצאו את מותם בקרוב, ידעתי שאני אשרוד.
הכול היה מאיים ואכזר, קר וחסר רחמיים אבל הבנתי שזה לא הסוף,
זה אומנם סוף לחוגים רחבים, אבל לא הסוף שלי. ובטח לא סופם של
כולם. מישהו פשוט רוצה שנתחיל הכול מהתחלה, שנלמד מהטעויות
שלנו ונבנה חברה חדשה, נקייה יותר ונכונה הרבה יותר