כשהיא הייתה בחיים , היא לא נראתה כך. זאת אומרת, בוודאי שהיא
כך, במותה היא משקפת באופן כמעט אירוני את כל מה שהייתה כל
חייה, אבל היא תמיד הייתה כזאת בין דלתיים סגורות, לעולם לא
בציבור, חלשה, אנושית, ואפילו, לא בעיקר, בעיקר פתטית. גופה
זרוק בצורה מוזרה, לא טבעית, על כיסא המנהלים שלה. הפרשה לבנה
בזווית פיה ושלולית קטנה של קיא על המסמך המסווג עליו שעון
ראשה, מסמך חשוב ביותר, עליו לצערם של כולם היא לא הספיקה
לחתום. מנת יתר של תרופות ההרגעה. חיי ההנהלה שיגעו אותה,
נוירוטית, בדיוק כמו אמא שלה. בלעה כדורים ללא מרשם כאילו היו
סוכריות מנטה. אף אחד לא ידע, חוץ ממני כמובן, אף אחד לא
התעניין. 25 מיליגרם וליאום כל יום, לפני פגישות חשובות הייתה
תמיד דואגת להשיג עוד, למרות החוק. וגם עשב בסופי שבוע, כמו
איזה תלמידת קולג', מי היה מאמין עליה.   היא הייתה חולה,
והלחיצו אותה כל הזמן. ועכשיו היא שוכבת רגועה מתמיד. מתה
בעבודה בגלל העצבים.