לפעמים, כשמרגישים ממש רע, כדאי ללכת לים. בייחוד בלילה. אבל
חוף לא כמו החופים של ראשון או תל אביב, אחד כזה שקט, חשוך.
בדיוק לפני שבוע הייתי באחד כזה. סתם לשבת ולחשוב, אולי לדוג
קצת. אבל את הדייג הזה, אני לא אשכח עוד הרבה זמן.
ישבתי לי על שובר הגלים, מחכה וחושב. האמת, שרוב הפעמים אני
סתם מחזיק את החכה, זה לא שעולה לי משהו בה ברוב המקרים. בדרך
כלל עולים לי דגים קטנים, כאלה שאחרי שאתה אוכל אותם אתה
עדיין נשאר רעב לעוד. האמת, שפעם אחת יצא דג גדול יותר, אבל
זה היה סתם כנראה בגלל שהוא היה נואש. בסוף זרקתי אותו לים,
שמעתי שהוא עולה בחכות של עוד הרבה דייגים אחרים באזור עד עצם
היום הזה, אז כנראה שעשיתי בשכל.
אבל הסיפור הוא לא כזה, הפעם, הסתכלתי על המים ואמרתי
לעצמי, "אני עוד אתפוס דג גדול היום", פשוט הייתי בטוח שאני
אצליח. החזקתי את חכתי חזק חזק, ושחררתי את הפיתיון לתוך הים.
לפתע, אני שומע מן קול מוזר כזה, קול כזה שאתה עושה כשאתה
מנסה לדבר מתחת למים. לרגע, חשבתי לעצמי שאני מבלה יותר מידי
לבד ואני מתחיל לשמוע קולות, אבל אז קרה דבר מפתיע. הדג התחיל
לרחף מעל המים, ורקד בסגנון ג'ז מודרני, רקד ושר. אחרי שהוא
הפסיק, הוא התקרב אליי. שמתי לב שהיה לו עגיל בגבה, אבל יכול
להיות שזה היה רק אור הירח שתעתע בי.
כאשר הוא היה רק סנטימטרים ספורים ממני, כבר חשבתי לקום
ולברוח כל עוד רוחי בי, אבל אז משהו עצר בי. אני לא יודע אם
זה היה המחשבה של הכסף שאני יכול לקבל אם אני אתפוס דג שיודע
לרקוד, או הסקרנות שאחזה בי. הרי לא כל יום פוגשים דג כזה,
אולי אפילו לא כל יומיים. מי מכם שראה דג מדבר, בטח יודע שאלו
רק דגים אאוטסדיירים, כאלו שלא חושבים שהדייגים פחותים מהם.
הסיבה היחידה שהדגים שקטים, היא כי הם סנובים. אבל עובדה זו
ידועה לציבור הרחב אז איני ארחיב את דיבורי בכיוון זה.
אז הדג, עם עגיל החישוק בגבה, פתח את פיו ואמר "נפרדתי
עכשיו מאהובי הדג, אני ממש עצוב, רוצה לעשן חשיש? "
מרוב הלם עניתי שכן. הוא שאל אותי אם אני מעשן הרבה, הנהנתי
לחיוב עם ראשי, למרות שמעולם לא נגעתי בזה. הוא ביקש ממני
לעזור לו. "שלוף את החומר " הוא ביקש, אז הייתי צריך ללכת
למקום שממנו משתין הדג ולשלוף חשיש.
התחלנו לעשן, ככול שעישנו יותר, ככה גם נפתחנו אחד כלפי
השני יותר. שעות רק ישבנו, עישנו ודיברנו. על כל נושא שבעולם.
גם על החבר לשעבר דיברנו, על אף שאני חושב שהוא עשה בשכל שזרק
אותו, לא יכולתי להגיד לו את זה. אני לא חושב עד היום שזהו
מקומי.
דרך אגב, לדג קוראים שמעון. וככול שדיברנו יותר, כך הבנתי
שאני גם מכיר את החבר שלו. הבנתי, שכנראה שאני צריך להתרחק
משמעון כרגע, לקחת את החכה שלי ואת הפיתיון ולעוף משם. גם
התחיל לרדת גשם, הים נורא סוער עכשיו. ושמעון שלי התחיל
לבכות. ובמקום שאני אכניס לו את הפיתיון לתוך הפה ואדוג אותו,
קרה הדבר ההפוך והלא צפוי, הפתיון נכנס לתוכי, לתוך ליבי.
אבל עדיין, כל עוד הוא דג, אני אהיה בסדר. אפילו לא
כעסתי, הוא בכלל לא ידע מה הוא עושה לי. אני זה שפתחתי את
החזה שלי בשביל הפיתיון, הוא רק היה צריך להתנהג בטבעיות
בשביל שהפיתיון יכנס. יש גלים גבוהים, זה ברור שהלהב יקפוץ
מתוך הים לתוך החזה הפתוח שלי בשלב מסוים.
הנחתי את שמעון, לאט לאט ובזהירות בתוך הים. נפרדתי ממנו
לשלום והתחלתי לצעוד מהמזח לכיוון החוף. אבל הבנתי שזה כבר
מאוחר מידי. עצרתי במקומי, הסתובבתי, וקפצתי ראש לתוך הים,
לחפש אותו שוב. זו הפעם האחרונה שמישהו ראה אותי. אני מוכרז
כנעדר. כרגע, מצבי אינו ידוע.