בשבת דיברנו על חב"ד ואני
גלגלתי עיניים בצורה
המיוחדת הזאת, שנאנחת "שטויות" -
אנחנו מדברות בעיקר בעיניים בזמן האחרון.
נעלבת כל כך
שהצלחתי להרגיש, אפילו,
קצת בושה.

כשהראיתי לך את המכתב מהחמ"ן
הסתכלת ברצפה ואמרת
שתתפללי בשבילי. אין לך מושג
כמה מבטים
שלא מופנים אליך
מסוגלים לדקור.

כתף אל כתף בנינו לנו
חומת לבנים של שתיקות,
מטויחת יפה משני הצדדים.


פעם הייתי פרפר, אמרתי לך
בחיוך סודי.
אני לא באמת מכאן.
אף פעם לא האמנת לי באמת, נכון?

אחותי שלי, עייפתי.
ולוואי והיה לי האומץ
להסתכל, ככה, במרצפות השחוקות,
לנגב אבק דמיוני
מהחצאית (או במכנסיים - מין פשע שכזה)
ולשחרר איזו מחשבה זועפת
שדחקתי בי עמוק:
אולי, בעצם,
היתה לנו התנתקות.