ישי, ראינו אותך היום בפסטיבל תימנה ראש העין (י"ט תשרי תשס"ז
). קרעת לנו את הלב.
11.10.06
עלית לבמה שדוף עור, עיניך ברקו, אולי כמו בימי צעירותך, אך
הפעם אלו ימי אובדנך.
היית הכוכב של הערב, בן העיר, נעים הזמירות ששב מבית האסורים.
כולם חיכו לך, באו בשבילך, ספרו את הדקות עד לסוף הערב - השיא
של המופע.
מנחה הערב קרא בקול, ישי הוא המלך האמיתי וכולם שאגו לאישור
וקמו על הרגליים, מסתירים לכל הקהל שישב על כיסאות הפלסטיק
הלבנים כל המופע, ואתם פתאום הופיעו עוד אלפים מכל מקום וגדשו
את הרחבה שלפני הבמה - כמו באו לאירוע האמיתי של הערב.
ואתה הקפוא לאט לאט הפשרת וחזרת להרגיש את הקהל, פלרטטת איתו,
הקדשת לו שירים, שוחחת אתו דרך השירים, "ושוב שואל מה יהא 'על
ישי' (במקור: עליי) ואין תשובה" (מתוך השיר 'טעיתי אני טועה'
- מילים ולחן: רמי ברזל, שירה: ישי לוי), שינית את מילות השיר
וחייכת חיוך נבוך שצופן את כל ייסוריך. ילדים קטנים עלו
להצטלם אתך, נתת להם עצמך ללא כל התפארות.
נעדרת הרבה, והצמא אליך הורגש בכל. אולי בגלל שבאמת חסר
לאנשים מלך, ואתה הוא היורש שהולך באותה דרך ייסורים, דרך
עקרבים ארורה. עקבנו אחריך דרך מדורי הפלילים בעיתונים, כאבנו
את גלגל החיים העקשן שמסרב להסתובב בשבילך.
ובכינו, הדמעות זלגו פרצו מתוך מאגרי מים שהצטברו בתוכנו
בגינך, כל תנועה, כל מבט שלך, לגמנו את כל כולך, שמחנו איתך,
התעצבנו את אסונך, עלינו עם אושרך, חיבקנו את פחדך.
ישי, בעידן של זמרי בוטיק וסטייל, אם תלך מה יהא עלינו
שניוותר פה בלעדיך, מה יישאר לנו מאותם שירים אלמותיים, מאותו
קסם עני ופשוט שנכפה עלינו על לא עוול בכפנו, שייעדנו לתמימות
הנוראה מכל.
ישי אחי, גדלנו לצלילי שיריך, לנעימת קולך, לצד נפילותיך,
שמחים כשקרנך מרקיעה שחקים לפתע, לזמן קצוב, מהשמיים. כל שיר
סימן תחנה בחיינו.
ואתה אף פעם לא שכחת מאיפה באת, נשארת שלנו, כמעט ולא התפתית
לשיר שירי אמצע הדרך. יש שיגידו שלא הייתה לך ההזדמנות, ולו
כן, מי יודע? אך הפרט הזה חקוק בלבנו ומשמר אותך אצלנו
לעולמים. הערב כששרת את "השער לגן עדן", החלפת את המילים,
"בשבילך אוותר", ב-"בשבילכם אוותר", והמשכת את המילים
המקוריות, "...על התהילה על הכל" (מילים ולחן: רמי ברזל). לא
מזמן שרת זאת לאשתך, ועכשיו, כשהייאוש והבדידות דבקו בכל, שרת
זאת לנו בפרץ של נדיבות ואהבה, ואיתך ידענו את הפרדוקס הכואב
שאתה עובר ברגע נורא זה.
כי מי עוד כמוך מגיע לגבהים בצליל קולך הענוג הקטיפתי, כמו
זימרת את ה"שישי" ביום שבת, או כמו קרעת עכשיו בבכי את כל
יושבי בית הכנסת, ובקול רווי עצב וחרטה קראת וכאבת מגרעין לבך
הטהור את תפילת הנעילה ביום כיפור.
אני חושב שהסיבה שאנחנו - הקהל - קשורים אליך נעוצה בעובדה
שכאשר אנו רואים אותך עולה ברוחנו גם מסלול חיינו: הילדות
בשכונות, זיכרונות משבתות בבית הכנסת, אהבות ראשונות בצל
האקליפטוס המהגר שהשתקע עמוק-עמוק ושאב את נוזלי נפשנו, עמידה
מול מורים שלא האמינו בנו, ביסודי, בתיכון שם גם שלחו אותנו
למסגריות ולמוסכים, למספרות. הסתבכויות ראשונות עם השוטר
אזולאי, ניווטנו בצבא אל המטבח והאפסנאות, יציאה לאזרחות
והפיכתנו לעובדי קבלן, כמו בשיר של אביהו מדינה ששרת,
"והפרוטה איננה, גם השכר שחוק, והורים בבית, גם מצבם דחוק"
(מתוך השיר 'נשים חופשיות', מילים: אביהו מדינה, לחן: אביהו
מדינה ומשה בן מוש). לכן כל מילה שלך, כל הברה, כל מחוות גוף,
מפעילה בנו בשיוויון נפש את סרטי חיינו.
ומה איתך היום אחי? זמרים צעירים קמים והולכים כל יום כמו
אופנות בזויות ונקלות, כמו שירים נבובים המתקראים מוזיקה
מזרחית. ואתה כמו עץ זית, שורשיך עמוקים באדמה, וכמוך מנסה
בכל כוחו להישאר פה מול בולדוזר התרבות הישראלית שעוקרת אותך
מאיתנו.
ואני יודע שאתה לא יכול לעצור את זה, את הטירוף המתחולל
בראשך. לא יכול להתנקות מהזוהמה שנדבקה בך כמו עלוקה, וכמו
שאמרת בשיר, "בכיתי, ועוד אבכה (במקור: 'אני בוכה')" (מתוך
'טעיתי, אני טועה'), וחייכת ברגע של כנות עם עצמך.
ורק שתדע, שגם אנחנו בכינו ואולי עוד נבכה בגללך, אחרון דור
הנפילים, דור הקולות הזכים, דור הלוחמים. כן, אתה שייך לאלו
שחידדו שיניים וכלי כתיבה ושימנו לשון ומיתרי קול נגד ההדרה
מהמרכז המוזיקלי הישראלי שכשאלו שכבר הגיעו, מייד "השתכנזו".
ישי, האלפים שנהרו מסומאים אל הפארק כשעלית צרוב וחבוט
מהשנתיים האחרונות שעברו עליך, סימנו באהבתם את המרכז הצרוף -
האמיתי, ומכאן לא צריך ללכת.
הרי ראית איך דור של צעירים שלא ידע את ימי בחרותך מדקלם את
מילות שיריך מהלב... אז איך ההרגשה, מחמד לבי...
והנה לך סתירה אהובי, אלילי. וזו לא תוכחה, אינני אלוהיך,
שאתו ודאי הנך נושא ונותן כל דקה בהישארך בודד עם נשמתך
המשוגעת, הקרועה, הדואבת.
היה אחד מלך, קולו היה צלול כמו הנחל שכבר לא קיים בארץ
ישראל. שדים שחורים חיללו ביניכם, ושניכם שאפתם אותו רעל
מטונף. והוא הלך אל אלוהיו בעינויים, מכאובים ומועקות נוראות.
ומה איתך נשמתי? האם גם ממך ניוותר וניהפך ליתומים מפסקול
חיינו, מאחינו, מאהובנו, מראש וראשון לזמרנו, מזמר הזמרים, על
פיו יישק דבר?
ישי נשמה, קולך ונשמתך עוטפים את רגעינו בשלוות עולם, שלוות
מלאכי מרום.
ישי, אפינו יפסקו מלנשום את אוויר העולם הרעיל הזה, אם ייקחוך
להיות מלאך זמיר בתזמורתו של דויד בן ישי המלך, להיות סולן
במקהלתו של אדון עולם.
אני כותב את הדברים הללו מעומקי נשמתי, בשעה שמקובלים קמים
להגות בזוהר הקדוש, מסניף את קולך - את כולך - מבעד לגלים
האלקטרונים של מערכת הסטריאו, מרווה את תשוקתי אליך בכוסית
עראק, רק כך יכולתי לכתוב פחדיי וחרדותיי מלכתך ומהותירך אותי
ללא נשמה, ללא חיים.
ישי, ראיתי אותך היום בפסטיבל תימנה ראש העין, קרעת לי את
הלב.
נכתב בלילה של כ' תשרי תשס"ז 12.10.06.