המרחק בין שתי נקודות
מה המרחק בין נקודה שקיימת לבין נקודה שאינה קיימת?
לו הייתה השאלה הזו מופיעה אצל "סירס-זימנסקי", היינו ודאי
מניחים שנפלה טעות, וממשיכים האלה. מה ידענו אז, בימי "רנה
קאסן"? שיש מקום ששמו רמאללה, אך המרחק מירושלים אליו הוא
אינסופי.
שלושה מרחקים מירושלים לרמאללה: האזרחי שהוא אינסופי, הצבאי
שהוא רבע שעה באישון לילה באוטו של אבא-אמא, והפתלתול, מוליך
השולל, בין מחסום למחסום - היום לא מפה, היום משם - באוטובוס
מהתחנה המרכזית של העיר המזרחית, מתנמנם בספסל אחד לפני הסוף,
הראש של ג'וני שמוט על הכתף שלי.
"זה לא נכון איך שהם חושבים עלינו." אמר לי פעם ג'וני, קצת
אחרי תחילת המסלול. "הם רוצים לפרק אותנו ולבנות מחדש. אבל זה
לא נכון ככה. הם רוצים לסדר את החלקים בצורה שונה, אבל בעצם
דרושה טרנספורמציה. אנחנו זחלים, והם צריכים להזין אותנו
כראוי כדי שנתגלם ונהפוך לפרפרים נהדרים."
"מאיפה אתה מביא את השטויות האלה?"
מהמקום של השטויות. מכור ההיתוך של השטויות. רק צריך להתרכז.
זו הטרנספורמציה - להתרכז, ולעולם לא לשגות.

הטרנספורמציה
לא לשגות. זו הטרנספורמציה.
בתיכון היה מרחב. אם הכדורגל ניפץ את החלון, נשלחת למנהל
והושעית לשלושה ימים. הרי אמרנו לכם שאסור לשחק פה, זה מסוכן.
שלושה ימים, והכל שב לקדמותו. ככה זה במרחב, אפשר לנוע
לכיוונים מנוגדים, ולחזור לבסיס האם בשלום.
הטרנספורמציה היא עומק התלם. היא דיוק. כל מילה שנאמרת
באוטובוס. כל צעד במעלה רחוב איברהים ראשיד. מיקום המחוגים על
השעון כשאנחנו פונים ימינה אל הסימטה. מספר המדרגות שאנחנו
עולים. סיבוב אחד של המפתח בדלת.
אנחנו בני-אלים בין בני-אלים. אנחנו פטישי הרעם במכונה משומנת
היטב. הדיוק ניכר בכל - מספר המדרגות שנצטווינו לספור, צורת
המפתח למנעול, האיש שמסתובב אלינו מהחלון, לרגע מקווה להאמין
שהתחפושת שלנו היא היא האמת.
אבל ההבנה כבר זוחלת לו אל תוך העיניים, לא רק לגבי מה שאנחנו
ידענו שעומד לקרות, אלא גם לגבי זה: הילדה שנכנסת מהחדר השני.
תחילה כל סוף שבוע שלישי, אחר כך כל סוף שבוע שני, אנחנו
יוצאים לפאבים של ירושלים. ג'וני נשאר בעיר, לפחות ביום
חמישי. ישן אצלי, או אצל מישהו אחר מהחבר'ה. הוא אוהב את
ה"ריף-ראף", שתמיד מזכיר לי את הקולנועים המתפרקים שהיו שם
כשהייתי ממש קטן. מה ראיתי שם? את סופרמן ארבע.
אנחנו מדברים על בנות, ממציאים עצות מלומדות. מתווכחים על
פוליטיקה, על הצבא, על כל הקצינים בשרשרת הפיקוד המתחילה
מהמח"ט שלנו ומסתיימת ברמטכ"ל. בשר הבטחון, אומר ג'וני, בראש
הממשלה.
כולם מטומטמים, אנחנו מסבירים זה לזה. הם לא מבינים כלום
מהחיים שלהם. הם לא מבינים איך זה באמת. כל אחד מאיתנו היה
עושה את העבודה פי אלף יותר טוב מהם. היה עושה אותה כמו
שצריך.
ג'וני אומר לי, שיכור לגמרי, שצריך לנצור את הימים האלה.
שהשילוב הזה, של תום ועצמה לא יכול להאריך ימים. צריך לגמוע
מהר, הוא מסביר, לפני שהכל יתחרבן. אני חושב שהוא מדבר על
בחורות שוב, ושואל: מאיפה אתה מביא את השטויות האלה?
מהגנזך הסודי של השטויות, מהמחבואה של הזמן השאול.

הקלקול
מי שלא הבין את מהות הטרנספורמציה, או אולי שכח במהלך השנים
בהן טיפס בסולם הדרגות, היה מח"ט. בשיחה שקיים איתנו לקראת
חקירת מצ"ח, דיבר על התמונה הגדולה, על הצבא המוסרי ביותר
בעולם, על השבבים שניתזים כשחוטבים עצים.
כי הטרנספורמציה היא היפוך השפה. היפוך המילים המרכיבות אותה.
היפוך המעשים האזוקים למילים האלה. וחייבת לקום חומה בין מה
שהיה לפני הטרנספורמציה, ובין מה שמתקיים לאחריה. בין שפת
הפרפרים ובין שפת הזחלים.
המח"ט לא הבין את זה. או אולי שכח. איזה אידיוט, הסכמנו
בינינו לבין עצמנו, איזה אידיוט.
ודווקא ג'וני, שלמענו התאמצנו כל כך להיות ציוריים בניאוץ
המח"ט, דווקא הוא אמר שאולי אנחנו הטמבלים כאן. יש דברים, כך
הוא אמר, שכשאתה ילד אתה בטוח שהם נכונים, ואתה מתמלא פליאה
שהמבוגרים לא מבינים אותם. ואחר כך אתה גדל, והאמת שלך מפכה
מיובל הפכים הקטנים שלך אל הזרם של הנהר המרכזי, ואתה מבין
שאתה זה שהיית אידיוט.
ומישהו אמר לו: אבל ג'וני, אנחנו לא ילדים. אנחנו אלה שעושים
את העבודה.
ואני אמרתי: מה זה השטויות האלה, ג'וני, מאיפה אתה מביא אותן?
וכולם גיחכו.
כי אני הייתי החבר הכי טוב שלו.
כי אני הייתי איתו שם כשזה קרה.
כי באותה שבת שהשאירו אותו בריתוק במחנה עופר, רק רבע שעה
במכונית של אבא-אמא מירושלים, לא הייתי איתו. ואיך אפשר לעמוד
איתן, חומה בצורה, כנגד המחשבות של מה היה אילו?
כי ידעתי.
כי כל הדרך חזרה מרמאללה ראיתי איך הוא נפרם ומתהפך חזרה
להיות מה שהיינו. איך הפרפר חוזר אל הפקעת, ומתמלג לתוכה כדי
לשוב ולהיות זחל. ואיך החומה המפרידה בין צד אחד לצד השני
נפרצת, והמילים שועטות חזרה אל צורתן הראשוניות, הנוראה,
שאינה יודעת רחם.