שילבתי רגל על רגל, הבטתי היישר בעיניו העמוקות, שכמו איימו
עלי בסכנת טביעה, וסיננתי בקול הכי בטוח ועם-זאת-מפתה שיכולתי
להוציא מפי באותה הסיטואציה "אני רוצה אורגזמה". הוא רק חייך,
הבטיח להזדרז, והתכופף. תוך כמה שניות הוא התרומם בחזרה והגיש
לי את המשקה הנכסף. "בבקשה, במיוחד בשבילך". והלך לטפל
בבלונדינית המחומצנת שישבה על הבר לידי.
טיפ הוא לא יקבל ממני, החלטתי. זו כבר פעם שניה שהוא הורס לי
את הערב ככה.
למחרת בערך באותה השעה צעדתי שוב לאותו פאב, הפעם בשמלת מיני
קצרצרה שהפילה חללים בין כל יושבי המקום. הוא ישר קלט אותי,
ועיניו חייכו לעומתי.
הפעם כבר לא לקחתי סיכונים, והזמנתי מרגריטה. האלכוהול לא עזר
לי לשכוח, בשביל זה היה הברמן. מבט אחד בעיניו, ומי בכלל היה
זוכר את השם של מתי. לא אני.
מתי היה הבחור האחרון ששבר לי את הלב. בכוונה או לא בכוונה,
אני לא יודעת, ולא אכנס לזה, אבל הלב נשבר והחתיכות המדממות
שלו היו עובדה מוגמרת בשטח, ממש כמו גודלה המיניאטורי של שמלת
המיני שלי. ההשפעה לא איחרה לבוא
"היורשה לי לשאול לגילך?"
היה זה הברמן ששאל
"אני מעל 18, אל תדאג.."
הפטרתי באדישות, ובכל-זאת זרקתי בו מבט מצודד של לוליטה צעירה
"בזה לא היה לי ספק. ובכל-זאת?"
"20". שיקרתי.
הוא חייך וניכר בו שקנה את השקר הלבן שלי
"נעים מאוד, עמנואל" כאילו שלא ידעתי.
משם המרחק כבר היה קצר, ועד מהרה מצאתי עצמי שכובה לידו,
מתבוססת בדמעות החרטה שלי, במיטה וחצי אצלו בדירה. ההאנג-אובר
וההכרה חדרו לראשי בבת-אחת, כמו פטישים כבדים המאיימים לבקע את
כולי. גם הפעם לא השארתי לו טיפ.
טיילתי בחצר המכללה ודפקתי חיוך לפרופסור שלי למדעי הרוח
והחברה. מבט אחד בעיניו, ומי בכלל זוכר את העיניים של עמנואל
הבנזונה. יותר מאוחר כבר ישבנו אני והפרופסור על כוס קפה
בקפיטריה, שטחתי לפניו את סיפורי, ושאלתי אותו מה אני עושה לא
בסדר. הוא הקשיב לי בעיניים מבינות, זיין לי קצת ת'שכל על
התמכרות נוירוטית לאשליות ו-לואו סלף-אסטים, ואז הזמין אותי
אליו לדירה.
אצלו בדירה, הוא שאל מה בא לי לשתות, אז אמרתי לו שבירה זה
בסדר, למרות שאני שונאת בירה. קיבלתי טובורג ושתיתי טובורג
למרות שאני שונאת טובורג. אח"כ גם הגיע תורה של האורגזמה,
למרות שאני לא כל-כך אוהבת את הפרופסור. אין ספק שבימנו כבר לא
קל למצוא אהבה.. |