בגן של עדן נשמה מטיילת
מביטה מסביבה, מהטוב מתפעלת.
בעולם רוחני עודנה קיימת
במציאות בה הנפש לפני הכל קודמת.

לפתע בסחרור של מציאות היא עוברת.
לעולם בו הטוב נעלם היא חוזרת.
בעולם הגשמי צורתה היא שומרת
מלבה את הטוב בצר לה עוקרת.

במרדף מסחרר כל היום תמצא.
כשהגוף בהנאות החיים מתמצא.
לא עוד לחצר הרוח תצא.

במסע של שכרות חושים נאבקת,
באיבוד הרצון לחיים היא נלחמת.

עולה כמה שלבים בסולם של הרוח
ונופלת היא שוב ממקום של פיקוח.
על שחיתות הנפש הנשמה מתפרצת
בניקיון כפיים רודפת, חורצת.

במדדים של הגוף היא כלל לא עומדת
לחזור אל הגן היא בעצב חומדת.

אך האם כבר זו אבדה את דרכה?
או שמא הטוב עוד יחזור אל חיכה?

פתאום הנשמה מהגוף מנותקת
אל חברי הגן ממרחק היא צועקת.
אך השער עודנו נעול ומסוגר
כעת המקום בכבדות מנוכר.

מנסה להסביר, זה הגוף הוא אשם
אך זה התירוץ לא מרשים את השם!