הכל כשורה,
איך לומר, החיוך אינו סר
מבט בוחן, מבט אוהד, מבט קר.
הכל באריזה אחת,
מותג מיותר מחיר יקר
מדיי
האמת היא שאין לי למי לבכות;
לא במילים, במשפטים הגיוניים
המנתחים ומתפתחים,
אלא בדמעות.
אני רוצה לקפוץ מראש בניין רב קומות
ולמהר לרדת במורד המדרגות
בכדי לצפות בי נופל ולחכות
להתרסקות.
אז לקרוא בצעקות "הנה אני, הנה הפנים, הבפנים"
בידיים אדומות לבטוש עוד ועוד
ולהציג איברים מרוסקים
אל מול האנשים ברחוב
הנדהמים
מעולם לא ידענו שהוא כזה, הם יאמרו; מעולם
לא שיערנו שהבשר כה אדום
שהפנים כה רוטט. מעולם
לא חשבנו שיש מה לבוא ולחטט.
ואולי אבקש אז אני לתת נתחים נתחים לעוברים ושבים.
כשם שאני עושה כעת. |
