בעקרון הבנתי מתישהו שכל החשיבה שלי בקשר למעברי תופים בנויה
על המעברים של ג'ון בונהם מ"לד זפלין". ככה זה, יש דברים
שנטמעים לך בפנים בערך בגיל תיכון ואחר כך אתה יושב בהופעה
ומחכה שהמתופף יביא את המעברים ההם שבונהם ניגן לפני שמצאו
אותו באיזה מוטל כמו שאר החברה הטובים.
בדיוק כמו שאת עם מנשה האקס שלך.
"מנשה אף פעם לא היה שותה לי את השלוק האחרון של המיץ", "מנשה
היה מתקשר לפחות פעם בשעה"
בקיצור החליף לנו את "וו החיבור" בעברית ה"מנשה שלה".
לא משנה שהיא זרקה אותו,כי נמאס לה שהוא רץ אחריה לכל מקום
ורק מנסה לרצות אותה בכדי שתמשיך להחזיק לו את הרצועה. ולא
משנה שהיא בקשה ממנו כבר איזה 60 פעם שיפסיק להתקשר כי יש לה
מישהו (אני, אני). אחר כך הוא אפילו ניסה להתיידד איתי כדי
לשמוע עליה.
בקיצור דבק, אבל לא סתם, דבק דו-צדדי.
אבל כמוני ובונהם, היא עדיין מחכה לג'סטות שלו.
לפחות פעמיים-שלוש בשנה אני סוגר ת'אור בחדר כשכבר כמעט חושך
בחוץ ושומע מהתחלה עד הסוף את "Since I've been loving you''.
הWorking from seven"-" של רוברט פלאנט ובסוף הone more"-,
One more'' ,הפתיחה של פייג ואחר כך הסולו שלו שדופק את
הראש, ולכל האורך התופים האלה של בונהם, מכה בבטן כל מכה שלו.
אחר כך אני ממשיך להופעה החיה או לאחד התקליטים הראשונים חוץ
מIII-.
יש לך ת'תכונה המעצבנת להיכנס לי באמצע של המוזה המקודשת הזאת
להדליק את האור ולשאול למה אני יושב בחושך.
אני יודע שמנשה תמיד היה יושב באור, אבל את יודעת שאת האור
רואים רק כשעומדים בחושך. אבל עזבי אותך מהברקות של עובד
בחברת חשמל אני תמיד אומר, מנסה למשוך אותך אלי, אבל לא בא
לך, כלומר לפעמים כן, לרוב לא. בטח מנשה נישק לך ת'רגליים כל
פעם שהסכמת. אני לא מתחנן למרות שאת סקסית משהו במיוחד בקיץ.
עם החולצות הצמודות שלך והפוש אפ, כי "יותר קל לי ללכת ככה."
שמענו עליך ושמענו עליכן, בסדר?
איפה הייתי?! (הקיץ הזה בתל אביב תמיד מוציא אותי מריכוז)
בקיצור, בסוף נפרדנו, הים אני יוצא עם מישהי אחרת.
קוראים לה: "אוש" שזה קיצור של אושרית, לא משנה אף אחד לא
מושלם.
הכי חשוב, היא אוהבת חושך, היא אוהבת להזדיין, והיא מתה על
המעברים של ג'ון בונהם. |