מדינת הגויים
משורר צללים ורקאוויום למולדת שכבר איננה בחזקת מדינה, תמיד
נראים הדברים כפי שהם לא היו מעולם ותמיד הם היו כך לפני דקות
ספורות, מביט על החיים כאל צופה במשחק כדור רגל, מעודד את
הקבוצה שנראית הכי אווילית, מוצץ מהחיים את המלח ויורק את
המתוק. פרות וירקות נמכרים במכירים זולים ולהפליא והמשחטות
רוצחים בע"ח למאכל בע"ח אחרים. היונקות מסתובבות סביב, סביב
לבושות בחתיכות בד שמשאירות לדמיון רק לדמיין את המעשה. אנסים
ונואפים נלחמים אחד בשני על עתיד ילדיהם. כן, זהו הגיהינום
שהקמנו לעצמנו על פני כדור הבוץ, בטוחים שאני מבינים את כל
המתרחש, ומשקיעים את כל מאמצינו להבין באמת. האמת תמיד ניצבת
לה במרחק של מטרים ספורים אחרי האמת שאנו מעדיפים לשכוח. לוקח
לנו יותר מעט מדי זמן לגמור בפנים ויותר מדי זמן לגמור בחוץ.
חיינו ארוכים ואין חיים הן, הולכים סביב אותו כדור. או שהדור
הולך סביבנו. את מי בכלל מעניין השמש. החלום בלהות שכרגע
התעוררנו ממנו מחכה לנו בלילה הבא, כבר לילה אנו שואלים את
האנשים בטלוויזיה שלבושים בחליפות מהודרות ועניבות שכל כך
אופנתיות שהם מעלות גועל. מהדורות החדשות קוטעת את חיינו
הנוחים ונותנת לנו תחושה מעיקה של החמצת חיים. לא נורא החיים
ממילא הוחמצו ברגע שיצאנו מרחם אימנו. לא נתנו לנו את הכלים
להתמודד עם הכל. אין זה אשמתנו אני נשבע לכם. בואו כולם נאשים
את האחד שרצה לעזור לנו בכך שלא עזר לנו מספיק. זה הדבר
ההגיוני לעשות, אחרת את מי נאשים. את עצמנו?!