יידיש חולמת יערות ושלג דאשתקד
צריפי עץ שנתכרסמו בפה נטול שיניים, צריחי כנסיות
וטרובדורים שקולם הוא העצב.
היא חולמת אנשים קשים עם עיניים רכות ומשיח
שאבדה לו לנצח דרכו.
העברית חולמת חולות זהובים, קירות שנבנו אתמול
וטרשת הבתים בעורקיהם.
גלים מתנפצים אל החוף וספינה
מפליגה מנמל תל אביב אל העבר.
יידיש היא שפת אמי, עברית היא שפת האם שלי
עברית היא שפתי האומנת
יידיש היא רחוקתי
הדחויה והאוהבת
לפעמים, באין שומע, אני שואל לשלומה -
היא משיבה באנחה מתנגנת
ומניחה כף יד מגויידת וחמה על לחיי,
כשאני שואל אותה על שיר ששרה סבתא
היא מקפידה עמי ואומרת שאין להפריע את
מנוחת המתים ביער.
בשעה שהייאוש הדר כאן גדול
מן החדר ואפל מן השינה,
באה היא ופורסת מרכולתה:
שלום עליכם מחמדיי, תפוזי דם הבאתי בשק
ונרות זיכרון וקימטי חיוכים,
חוטי כסף יש עמי שזורים באריגיי הצער
של מאנגר
ונוצצים בפחמים העשנים של גבירטיג.
היא מדברת אלי מפי לצים, מפי עוללים, מפי מוכים והרוגים
אבל יופייה אינו סר למרות השנים
אני חולם עליה חלומות צעירים שכמהו וגם עייפו למרחקים.
על אדמת סלע, בלהט תנורו של ירמיהו בן חלקיהו
בוערות מילים חדות, מילים קשות, בנותיה של הארץ.
יפתי, איך אומר לך מילים של אהבה בשפה למודת קרבות. |