כשהיום כבר ניגמר והלילה עולה.
את לי את מלאכית את אחת ויחידה.
בין עצי השיטה והזית, בין פריחת החרוב,
בין עדרי צאן ובקר הפזורים במרעה שממול.
בסוף קיץ שעבר וחלף רק אתמול מול חיי.
את השארת מזכרות נשכחות.
באמצע החיים אצעד שם בדד.
עייפתי מללכת, עייפתי מלנוע אך ידעת שיש שם מטרה.
עם שחר, אל פסגת ההר טיפסתי.
בין מפלים ומים עכורים עברתי,ובדרך כמעט טבעתי.
בסוף הליל,למעלה הגעתי.
אל מול בור שחור,כמו עצב שלא מרפה.
נעמדתי ולא זזתי.התבוננתי ולא ידעתי.
לא ידעתי מהי קינאה ומהי אהבה.
לא ידעתי מהו עצב ומהו רגש.
השלכתי אל הבור את כל מטעני, את כל עברי.
את כל מה שקשור אליך ולרגשותיך.
כי ידעתי בסופו של אותו ליל, בסופו של אותו מסע אל עבר הלא
נודע.
כי ידעתי שהוקל לי. כשסגרתי כאב במפתח הלב.
עם אור ראשון, כיסיתי את עברי וכל מטעני.
קצת מוזר, קצת חבל ואולי קצת עבר.
כל כך בטוח וכל כך פתוח שם הייתי בעלות השמש על ההר.
כששתקתי וידעתי שסגרתי כמה כעסים, כמה סיבובים.
וחשבתי שאולי גם היו שם כמה אכזבות וכמה רצונות, ומשם פניי,
לעבר התחלות חדשות.
כבר גיששתי ובדקתי וגם בקשתי.
את יומי הראשון בלי לדפוק עוד חשבון ואולי זה היה רק חלום. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.