שעת שקיעה בכינרת, השמש מותכת אל תוך הרי הגליל שבאופק וצבעי
האדום, הסגול והארגמן משתקפים על לחייה האדומות ושערה הזהוב.
חצי חיוך חצי תמימות, בעודה היא פוסעת לאורך מפגש המים והחול.
בצעדיה ניחנים דפוסים נעריים בעוד רגליה מתפרצות מנשיות גועשת.
מכנסיה מקופלות עד קצוות ברכיה והיא פוסעת לה, מתנדנדת בין מים
לחול, בין ריחוק לשתוקה. לרגע קט אני תופס את כל כולה של
התמונה בראשי, רגע קל של פרספקטיבה הייתי אומר. הכל כל-כך יפה,
שקט ורגוע, בעוד הרגשות הבוערות מתחת לחיקי פועמים בעצמה.
חרישית אני דומע.
אבא שמיים נושק לאימא אדמה ואנחנו נוצרים בחסדיו ובאהבתה. אני
נתפס מסתכל על הילדה ברגע של אמונה. בעוד חבריי טובעים במים
העמוקים, מאמינים כי הם מחזיקים ראש מעל המים, אני יושב על כסא
פלסטיק לא נח, תחת הרקיע ובוהה ביופי. אני יכול רק לראותו,
אינני רשאי לגעת, להריח או לטעום, רק לראות. אני כועס ומקנא כי
לרמת אומנותו לא אוכל להגיע לנצח. אך, אוהב, כיון שנתן לי
לפחות לאהוב בעיני. אני מרגיש שאני נושם את אלוקים.