כשאנחנו ילדים אז הכל כל כך תמים.
כשרקדתי מגיל שלוש עד שש זה היה תמים כזה ואז הפסקתי ואז
חזרתי לרקוד מכיתה ה' עד כיתה י'... כלומר מגיל 10 עד 16, פה
כבר הכל השתנה.
להכניס בטן, להכניס תחת, לא לנשום ולרקוד! אפשר להגיד שאנחנו
הרקדניות - סופרמן; כל כך הרבה פעולות באותו זמן, אפילו
שאנחנו לא כאלה אינטיליגנטיות.
להעלות קילו שתיים? לא-בא-בחשבון! אחרת אין לך מה לחפש פה
בכלל...
אצבע, מברשת שיניים, משלשלים, לחיות על מים וויטמינים העיקר
לא לגעת באוכל וגם כשאת נוגעת אז מהר להוציא הכל לפני שייספג
השומן של האוכל בדם שלנו והכל ירד ישר לבטןישבןירכיים.
לפעמים אני מקללת את היום הזה ששיחקתי טניס והרגשתי את הברך
שלי זועקת ולפעמים אני מודה על היום הזה, אולי זה היה היום
הזה שאתם יודעים שהציל אתכם.
היום הזה החזיר אותי למציאות... עזבתי את הריקוד והטניס נשאר
בגדר תחביב (ובקושי...).
זה שאב אותי מהמערבולת של התחרותיות, הצביעות והפרעות האכילה
שסבבו סביבי והמחלות האלה שתקפו את חברותיי... חברה מלמדת
חברה.
ללכת להקיא בצוותא אחרי שאוכלים... איך אני לא מתגעגעת לזה.