- פרק 1 -

הכל התחיל לפני שנה בערך.

יצאתי לעבודה בסביבות 2, אחרי מקלחת רותחת טובה.
מאי בחוץ, אתמול חגגו הילדים ל"ג בעומר ועד עכשיו העיר מריחה
כמו מאפרה אחת גדולה.
אני מצית סיגריה בהשלמה כנועה ומתקדם לכיוון הטנדר.
הירח מוקף בהילה ענקית ואני עוצר לרגע ומתבונן. מעגל מושלם
מקיף כמעט את כל השמים שאני יכול לראות, אני מוקסם ונבהל, תופס
לרגע קצרצר כמה קטן ובר חלוף אני.

אני עמיר, דרך אגב. בן 30 וקצת, גר בתל אביב כבר כמה שנים עם
דבש, החתול האתלט שלי. הוא שחור לגמרי החתול הזה, אבל מתוק כמו
דבש.
לא, אין לי חברה, לא, אני לא סטודנט, לא, אני לא חושב שהגיע
הזמן להתנהג לגילי.
אני טיפוס של לילה, ככה טוב לי. אוהב את השקט, את המרחב הכהה,
את המקום שהתפנה עכשיו כשכולם בקופסאות הקטנות והמוגנות שלהם.
אוהב את האנשים של הלילה, שהחושך מאפשר להם להוריד את המסכות
לשעה או שתיים. אוהב את דמדומי הבוקר את השחור שזולג לכחול
וסגול ורוד כתום ו-אני נרדם.

אני ישן כמו תינוק מ-6 בבוקר עד 2 בצהריים, מתעורר בעצלתיים,
נפגש לארוחת בוקר (או צהריים, תלוי את מי תשאלו) מדי פעם עם
החברים מסודרי השעון הביולוגי שלי, גולש באינטרנט, מציץ
לשכנות, הולך לים, בקיצור - חי כמו כולם, רק שהשעון שלהם הפוך.

כשאחותי ענת היתה בהריון, העולם פתאום הוצף בהריון. בכל כיוון
שהסתכלתי היו נשים בהריון, מבצעים על עגלות, תוכניות על ילדים
בערוץ 8, מה לא... ועכשיו כשאני עובד במגה-פוסטר אני מתמצא
בבתי דפוס, יש לי דעה מוצקה על רמת הרזולוציה הדרושה למדיה
הפרסומית הספציפית הזו, אני מעורה בחלוקת הטריטוריות ובהסדרי
השינה של ההומלסים באזור, ובעיקר, כך מסתבר, בעל עין חדה
לוונדלי תחנות האוטובוס, במיוחד בתחנות שלי, ובעל ראיה ביונית
ותפיסה על חושית לפעמים נדמה לי, בכל הנוגע למטנפי תיבות
הפוסטרים. כנראה בגלל שאני ממש לא אוהב ללכלך את הידיים בכל
מיני פסולת אנושית של אנשים שאני לא מכיר.
ואולי אני סתם קרציה אידיאולוגית, אבל התיבות המוארות האלו
שייכות למקום העבודה שלי, ואני לא אתן להן להיות המשתנה
הציבורית של כלבי האזור, או לוח המודעות עליו מכריזה בת תשחורת
על אהבת הנצח התורנית שלה.

הנער הצעיר שעמד ליד התחנה ובחן את פוסטר הפרסומת בעניין נקלט
וקוטלג אצלי כ"ונדל מהורהר". הוא בוחן את הקנבס, את
הפרספקטיבה, עוד רגע שולף אגודל ועוצם עין אחת, לא מעלה על
דעתו שזה לא בסדר להוסיף לדוגמנית זקן, שפם ומשהו נוזל מהאף,
זה יוצא לו טבעי לפיקאסו הזה.
הדיאגנוזה היתה מדויקת והוא שלף טוש מכיסו, כרע על עקביו והחל
לחקוק את משנתו על הפיברגלס התמים.

פניתי לכיוונו בנחישות, מגביר את הקצב ומפמפם את הכעס בתוכי.
מה הוא חושב לעצמו החצוף הזה? בחיי, הצעירים של היום חסרי כל
כבוד לרכוש ציבורי.
צעדי הדהדו ברחוב השקט והוא הרים לפתע את ראשו ונדרך למראי.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" נהמתי לעברו.
עיניו הבהירות נפערו והבעה קרובה לבעתה הסתמנה על פניו. הוא
התרומם באחת והחל לרוץ. רדפתי אחריו עד קצה הרחוב אך מהר מאוד
האטתי, מתנשף, ועצרתי לבסוף מרוקן ומובס.
הפחדתי ילד. הגזמתי לגמרי. מה לעזאזל הוא ראה בי שהפחיד אותו
כל כך?

הבטתי על תיבת הפיברגלס. הוא כנראה התחיל שם משהו, אני לא יודע
מה, אבל נותר רק ריבוע בטוש עבה לא מחיק. החלטתי לוותר על
טיפול הטרפנטין ולהשאיר את זה ככה. שיזכיר לי לחזור
לפרופורציות.