הצלצול. אוי לא, עוד שיעור תנ"ך מעצבן ומשעמם עם המחנכת.
למזלי אני יושב בשורה האחרונה ולכן אני יכול לתפוס קצת שינה.
אני   מניח את הראש ומדמיין כמו בשאר השעורים שבד"כ אני הולך
לישון בהם וזה לא מעט.
המורה שולחת מישהו שיושב בשורה הראשונה, ולרוע מזלו לא יכל
לישון, "ללכת ולקחת מטלית מהכיתה המקבילה", שגם להם יש שיעור
עם המחנכת (לשון), "ואני מחכה".
לאחר כמה שניות הוא חוזר ואומר, " שהיא לא מוכנה להלוות לנו את
המטלית, כי אנחנו אף פעם לא מחזירים".
המחנכת שלנו יוצאת החוצה בכעס ונעלי העבים שלה משמיעים טקטוקים
קרביים שמהדהדים במזדרון, וישר כמו תגובת חתול רחוב לתנועת אדם
כל התלמידים רצים להביט, חלקם מאחורי דלת, חלקם בחוץ, מגחכים.
אני בחוץ, נשען על הקיר ומנקר, אתמול היה מעייף.
המורה של הכיתה השנייה יוצאת גם כן וכמונו גם כל הכיתה המקבילה
מביטים במחזה; המחנכת שלנו מתחילה להתווכח עם המורה השנייה
ולצרוח עליה ולפתע המחנכת של המקבילה צועקת, "יאללה"ת וכמוה
שלנו.
איזה שיט אני חושב, שתי כיתות עומדות ללכת מכות במזדרון בי"ס
שלא רחב יותר משני מטר בקושי.
רגע לפני הפיצוצ, אני מוצא את עצמי צועק,  עצרו, למה ללכת מכות
כיתה בכיתה, בואו על המורים, הם הרי גוררים אותנו לזה, שיקבלו
גם.
המורות קולטות מה הולך ומתחילות לברוח לכיוון חדר המורים
ואנחנו אחריהן, פורצים בצעקות ומרדף אחרי המורות (קצת לאט בכדי
לתת להן לברוח בשביל הכיף), חלק נכנסים לכיתות אחרות ומלהטים
את ה"מרד" גם שם. כל המורים בכל הכיתות בורחים, חלק החוצה
לרכבים והביתה, ורובם לתוך חדר המורים ואנחנו אחריהם.
ואו איזו הרגשה, האנדרנלין בדם, הכעס, הצעקות, בואונ'ה צריך
לעשות מזה ספורט ממש.
כל המורים לכודים בתוך חדר המורים ושתי היציאות חסומות וגם
החלונות המוגנים ע"י תלמידים ושולחנות, חוץ מהדלת הראשית, דרך
שם אני ועוד ארבעה ילדים נכנסים פנימה.
אפילו המנהל שם, איזה מגניב. המחנכת שלנו נגשת לדבר איתנו
מכיוון שהמנהל התעלף והסגנית לא נמצאת.
היא אומרת " מה אתם רוצים שאני אעשה בכדי להעיר אותו?, קום!,
קום!
ואני מתעורר ומוצא את עצמי כותב את זה מתוך שעמום ליד חדר
המנהל.