היא מובלת אל היער בעיניים מושפלות
אטומה למתרחש, עטורה כסות.
פוסעת בליאות, דקה אחר דקה,
מבינה את המתחולל
עם לקיחת נשימתה האחרונה.

זועקת, "לא! בבקשה...!",
אך לא זוכה לשום תשובה,
ומאחור מפלח הכדור את ראשה.

והעצים עומדים, עומדים.
עומדים יפים, עומדים זקופים.
מכסים בצפיפותם את הגופה הענוגה
הנאנקת בכל צעד שאצעד לעברה.

והגשם שוטף---
מרווה את העצים ואת השכחה.