היא מובלת אל היער בעיניים מושפלות
אטומה למתרחש, עטורה כסות.
פוסעת בליאות, דקה אחר דקה,
מבינה את המתחולל
עם לקיחת נשימתה האחרונה.
זועקת, "לא! בבקשה...!",
אך לא זוכה לשום תשובה,
ומאחור מפלח הכדור את ראשה.
והעצים עומדים, עומדים.
עומדים יפים, עומדים זקופים.
מכסים בצפיפותם את הגופה הענוגה
הנאנקת בכל צעד שאצעד לעברה.
והגשם שוטף---
מרווה את העצים ואת השכחה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.