יעל ביבל / בת חן |
פעם, בכפר קטן הייתה ילדה יפה, נראית ואינה רואה... לחייה שושנים שיערה כלילה. פיה אמיתית. אנשים עברו שם, לידה, מביטים מכל פינה לראות של מי הנערה. והיא הייתה יפה, שותקת, והנערים הסובבים ניסו את מזלם. אך בגלל עיוורונה, תמימותה המהממת, היא נפלה לתוך תהום מעיינות ולחייה שושנים, עיניה כסופה, ליבה כלוא בינות קוצי הדרדרים נפלה היא והביטה סביב על החומות ולפתע גילתה כי היא רואה, רואה את כל מה שהנערים לעולם עוד לא יבינו. היא ראתה שם אור, בקצה החושך, לא רכבת בסוף מנהרה כי אם תקווה, אהבה. אך אותם הנערים, מוגי לב טיפשים, חשבו כי היא אותה עיוורת, משכוה בחוזקה לאותה תהום מעיינות ואז היא צללה, גופה נשפך על פני המים כמו נוצה צחורה ואז היא צחקה קיללה את הירח נישקה אל השמיים שנתנו לה את האור, והנפש היפה חייכה במלוא שפתיה והודתה על מאור עיניים אמיתי, כי מול אותן עיניים, התגלו לא אחרים מזוג שפתיים אדומות שהבינו את הכל, כי אלה לא היו שפתיים כי אם זוג של לבבות אמיתיים ונצחיים. והיא אמרה תודה על כך שהיא הבינה, מה כוחה של אהבת אמת.. 15.10.2006 |
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד. |
|