נשיקת אגב חטופה. כזאת הייתה הנשיקה
שהקיצה אותי מתרדמת חיי המנומנמים,
השבויים בחוסר משמעותם. נשיקה חטופה, אך
מלאת כוונות, חדורת להט, מפיחת חיים.
הנשמה מפה לפה שלא במובנה הרפואי, כי אם
במובנה הרומנטי העמוק. הייתה זו שעת ערב
מאוחרת, אך בשבילי נהרות מוזהבים של קרני שמש
שטפו את השמיים. העולם השתנה.

כמו צב המתמהמה בפסיעותיו, התעכבתי על
הריגוש המשכר, ניחוח השיער, מגע השפתיים.
כל נימיי פיזזו בתוך גופי הלום הדומיה. היא
הייתה ההצדקה לכל חמשת חושיי. אני סבור כי
לרגע הזה מתכוונים כאשר מדברים על רגעי
אושר עילאי.

בשני מקרים בודדים הכל מאבד את ערכו:
אהבה ומוות. אני שבוי באהבתי אליה, אסיר-עולם
בן-ערובה המוצא את חירותו באזיקי התשוקה
שאין להשביעה, בכבלי הרגש שאין לו סוף.