פרידה
עוד כשהייתה ילדה, היתה מחוץ למשחק,
תמיד הייתה מעבר לגדר, מעבר לפינה
אף פעם לא הרגישה שייכת, אף פעם לא התקבלה,
תמיד אותה אכזבה...
גדלה לה פרידה, גדלה והלכה...
והילדה הקטנה הפכה לנערה מתוסכלת, מחוספסת,
ראשה שמוט, עיניה באדמה
מנערה מתוסכלת לאישה סגורה וכואבת,
עדיין אותה אכזבה...
מימיה איש לא התבונן בה בחום,
מעולם לא קיבלה אהבה
ייעוץ פסיכולוגי לה לא עזר,
גם אחרי שמונה ניסיונות התאבדות,
נשמתה האחרונה על התער חיכתה,
לעדות אחרונה של חירות
ג'וני
אבא את ג'וני אהב מכולם
ותמיד לו הראה אהבה,
לפחות כך אמר כשתפס ישבנו
וחילל את כבודו, לוחש לו באוזן
דבר הקרבה...
איך אבא חולה ולו הוא עוזר...
אח"כ אבא שונא את עצמו
ועל מי הוא יוציא,
אם לא על ילד קטן... על מי? יוציא זעמו
אמא, רואה לא רואה, בוכה במיטה
היא, את שלה מקבלת...
על בנה הקטן לא מגנה, הוא אבוד כבר,
את נפשו מקללת...
ג'וני גדל, מדחיק שם הכל,
מוח דחוס עד בלי די,
בלילה יוצא לו השד מן הבקבוק,
מוחו קודח, גופו שבור,
נשבר לרסיסים, הוא נקרע...
ג'וני הופקר, נשמתו הוזנתה
רצח
עומד לו בקרן רחוב,
כל יום באותה השעה,
עומד ובה מתבונן, בה, המסכנה
היא, שאולי אף פחות ממנו,
שצילה לא מסתיר נמלה,
היא, לא תוכל וזכות לא לה בידיים,
להתנגד או לפקוד לו, הנח...
יום אחד זה מגיע, ואומץ אזר,
אחריה עקב לבניין,
מאחור הוא תפס, כמעט לא התנגדה,
חשבה שזה סוף כמעט ושמחה,
פתאום היא הבינה,
התחילה לבכות... לזעוק ולבעוט,
הוא נפחד, את ראשה התיז אל הקיר,
רוצץ גולגולתה,
בעיניו אפילה, הוא החוויר,
דמה בראשו,
דמעות חונקות את גרונו,
זעקה בליבו,
זה לא אני, הוא זועק לשמיים,
זה לא אני, את פרידה חובט ברצפה,
זה לא אני, מוחו קודח,
זה לא אני, ג'וני בורח...
חרטה
השוטר בילי קיבל הקריאה,
שוטר מקוף מצויין, תפקידו לא יזנח
גם אם באמצע קפה לו מפריע,
קפץ קיפץ... לניידת,
אורות על גגו,
חושב על צל"ש שמגיע...
מראה פניה של פרידה, לו לא הזיז
רגיל לכאלו מראות, הוא הרי מחוסן,
בילי שוטר מקוף מצויין
בילי רדף אחרי סימנים,
לא קשה לתפוס אדם מבוהל
שרץ, בגדיו בדם, מוכתמים
תפסהו אחרי חיפושים,
בנשק זעק את ידיו להרים
כמעט וירה, אך פתאום זה נרגע,
את ידיו הוא כפת והכניס בעיטה
קצת אלימות, מה קרה?!
הרי הוא רוצח... רוצח בורח...
המשפט
ג'וני שותק, עורך דין לצידו,
השופט לו מביט בעיניים,
זה רוצח? שואל את עצמו
חייו בידי, קרביו מתהפכים...
בילי השוטר בצד מחייך
צל"ש כסוף על דש חולצתו
יושב, עם חבריו צוחק
לוחש בחיוך לשוטר לידו
הנאשם באי שפיות בוחר,
מודיע זה הלבוש בשחור
השופט בתיק מעיין,
מהנהן בראשו ואומר... כן,
מכה בפטיש, זה נגמר, לפחות לדידו
ג'וני יושב לו רועד, תופס בבטנו
כבר יומיים דבר לא אכל
ביקש את מותו
ג'וני נכבל, אל בית המשוגעים הוא מובל
הפסיכולוגית
עוד לפני שנולדה
כבר היה לה עתיד
בגודל אפון, השמיעו לה מוצרט,
בגודל שזיף השמיעו לה באך,
בגודל תפוח, השמיעו לשוברט,
בזמן הלידה, השמיעו קלאסי לרך...
לכתוב היא למדה בגיל שנתיים
גרמנית בגיל שלוש
בגיל ארבע למדה אפלטון
בשש ערכה עיתון
לבד כל הזמן, בדידות אינסופית
מחשבות לה רצות, מפתחות עולמות
יוצרות לה סיבות... הסברים
למה איתה לא מדברים?
נהייתה פסיכולוגית, את טבע האדם
רצתה להמציא מחדש
גילתה את האהבה בגיל שלושים
אבל היתה צריכה לחכות לשנתה הארבעים...
אהבה
פתחה את הדלת, רצתה לתעב
הוא רוצח חשבה, אבל... אולי הוא חולה?
פחד לו ג'וני, אותו היא הרגיעה
ליטפה בחום את ראשו ואמרה,
ספר לאמא, ספר מה קרה
ג'וני נפתח
ופרצו הדברים
נפרץ הסכר, מים נופלים
פעילות מזככת, ג'וני חש אהבה
הוא מחזיר, היא מסמיקה
אהבה מעוותת? אולי...
אבל מאושרים הם השניים
ורוצים לממש...
ואז מחליטים, בורחים בחמש
מוות
אור ראשון של בוקר חודר בחלון
מלטף ישבנה, היא מחייכת
עוד מעט אהובי לו היא לוחשת
אדרנלין גועש, קיבתה מתהפכת
מרגישה פעם ראשונה את גופה
היא נרעשת
סירנות דולקות, בילי בראש
ידו על נשקו, זועק הוא בקשר
מקלל, מעוצבן, איך הוא ברח?
מי? מה? למה?
זו הפסיכולוגית? השרמוטה, אני כבר אראה לה
מתפרסים הם בשטח, מכתרים את הבית
המגאפון, היכנעו זה נגמר
תענוגות בשרים, האדמה לה רועדת
רק את עצמם הם שומעים, גונחים, חנוקים
עליו משתוללת
פתאום הם פורצים,
טעות של שיקול הם יורים,
פתאום שניהם שוכבים, מתבוססים בדמם
חיוך על פניהם
אך גופם, הוא נדם |
