שבת של סתיו. צהריים.
הזמן עובר בעצלתיים.
שעמום משהו טוטאלי.
שום דבר לא בא לי.

מחמם במיקרו את הקציצות של אמא,
מריץ בממיר ערוצים אחורה וקדימה,
יושב ובוהה במסך השטוח
(פלזמה או LCD אני לא ממש בטוח).

כך נראית שבת אצל ההורים.
בערב אצא לבלות עם חברים.
אקח את האוטו של העבודה של אבא,
ניפגש, נשתה בירה, יהיה סבבה.

אעשן סיגריה אחת או שתיים.
עישנתי במרפסת בלילה לפני יומיים.
ההורים חיים בהכחשה שאני מעשן
(אני חושב שהם לא יודעים, או אולי כן).

לעזאזל, הלא אני בן עשרים וארבע
וכבר מזמן עזבתי את בית אמא ואבא
ואני עצמאי ובוגר ומשנה את העולם
ובכל זאת לא מצליח תמיד לעמוד מולם.

ולומר את האמת.

אני זוכר איך עד לפני עשר שנים
כשסבתא וסבא עוד היו בחיים
היינו הולכים אליהם כל שבת
וסבתא היתה מכינה תפוחי אדמה וסלט
ובורקס (או שזה היה מין סוג של לחמניות)...
גם היתה קופסה של ממתקים בארון התחפושות...
וישבנו סביב השולחן כל הנכדים
ושתינו קולה ומיץ תפוזים.

אך מאז עברו שנים
והיום אנו שונים
וכל אחד מאיתנו עושה דברים אחרים.
מידי פעם באים לבקר את ההורים.

לפעמים ביום שישי בערב יושבים כולם אצלנו או אצל הדודים
ואמא והדוד יחזקאל מספרים איך זה היה כשהם היו ילדים
ועל סבא ועל סבתא וכולם נזכרים
שפעם גם הם היו צעירים ומאושרים.

ואני רק חושב על סבא החלוץ
ומה הוא היה אומר לו ראה את הקיבוץ
מפריט עצמו לדעת "לטובת החברים"
וכמה לא רוצים לקלוט פה צעירים.
והרחבה קהילתית ונדל"ן ומשכורות
ואבטלה ופערים כלכליים וחובות...

וסבתא- אישה צנועה ופשוטה
שלא בלטה יותר מידי והיתה די שקטה.
אני לא יודע בדיוק מה היא רצתה
חוץ משקט ושלווה למשפחתה.
תמיד מחלקת מתנות ביד רחבה
וסורגת כובעים וסוודרים באהבה.

ומה הם היו אומרים עלינו הנכדים
שצמחנו ובגרנו וכבר אין אנו ילדים?
ושלושת ילדיהם שעכשיו גם הם זקנים
וכבר הם בעצמם לנכדים מצפים.

ועלי, צעיר האחים
(ושלישי מהסוף בין בני הדודים)
שבחרתי בדרך חיים חלוצית
להקים מחדש תנועה קיבוצית...

לו רק ניתן היה לי לחזור בזמן
ולשאול אותם על מה שהיה כאן
כשהם היו צעירים וחדורי רעיונות
וכיצד הם עמדו בקשיים ובעיות,
ולספר להם שאני אוהב אותם ולחבקם ולנשקם
וכמה שאני גאה להיות נכדם.

אני מביט כעת על יצירתי הזו ותוהה כיצד לסיימה.
ואולי זו פשוט יצירה לא גמורה...